12 סיבות לכך שאנו מתקשים לקבל אבחנה של ילד בעל הפרעות קשב

זה לא פשוט – להכיר בקושי, לגשת לאבחון, לקבל את התוצאות.

הקושי לקבל את המציאות מופיע אצל כל הורה לילד בעל קשיים, ומתגבר כאשר מדובר בבעיית קשב. זו בעיה מטעה מאוד. היא מבלבלת את ההורים, המחנכים, וגם את הילד, שאינו מבין את עצמו נכון.

הסיבות לקושי להכיר בבעיה

כמה סיבות מקשות על ההורה להשלים עם בעיית הקשב והריכוז באופן מיוחד:

1. חוסר ריכוז הוא תופעה נפוצה המוכרת לכל אדם. כולנו מכירים מצבים של חוסר ריכוז. ההורים והמחנכים זוכרים כיצד התמודדו במקרים דומים, ומצפים שגם הילד המתקשה להתרכז יתאמץ ו"יצא מזה".

אלא שיש לדעת: אין דמיון בין מצב נורמטיבי של קשיי ריכוז, לבין קשיי ריכוז הנובעים מקושי בוויסות. ילד שהגורם לבעייתו הוא נוירולוגי אינו יכול לשנות את התנהגותו ללא עזרה חיצונית. ההתמודדות עם חוסר הריכוז קשה לו עשרות מונים מאשר לכל אדם אחר. והחשוב מכול, כל ניסיון להלחיץ אותו ולהכניס אותו לתלם בכוח, רק ירחיק אותו מן היכולת להתרכז, ויגביר את הסימפטומים הבלתי רצויים. על אדם רגיל הלחצים לא ישפיעו באופן שלילי כל כך.

בקצרה, בשל הדמיון החיצוני בהתנהגות, אדם מבחוץ טועה לחשוב שהוא מבין את מקומו של הילד, ואינו משער שמדובר בקושי מורכב יותר הדורש אבחון וטיפול.

2. התנהגותו של הילד מטעה. ילד בעל קשיי קשב וריכוז מסוגל להתרכז בהצלחה במשימה שהוא מתלהב ממנה או במשחק מושך ומעניין. כשחומר לימודי מעניין אותו ביותר, ניתן לזהות אצלו ריכוז אפילו בעניין לימודי. הוריו הרואים אותו לומד בלי קושי ואפילו מתוך התלהבות, מסיקים מכך שהוא מסוגל, ואם כך, כל הפעמים שבהן לא התרכז נבעו מחוסר אכפתיות או מזלזול. הם מחליטים שאפשר לדרוש ממנו, ושצריך להגביר את תקיפות הדרישות. הם יגידו דברים כמו: "אתה רואה? אם אתה מתאמץ, אתה מסוגל!", "כשאתה רוצה, אתה יכול!".

ההורים חושדים שהילד משטה בהם; שכשהוא רוצה וזה נוח לו, הוא מתאמץ, וכשאין לו חשק, הוא מתרשל. הם מגדירים אותו כעצלן, שפשוט אינו מעוניין להתאמץ.

חשוב לזכור: ריכוז בעניינים שמרתקים את הילד אינו מוכיח שהוא אינו סובל מבעיית קשב!

3. כישוריו של הילד מטעים. הכישורים השכליים גבוהים מיכולות הלימוד – מה שמבלבל מאוד את ההורים, כמו גם את הילד. בענייני העולם, במשחקים ובין החברים הילד מבין עניין, חריף וקולט, ולכן קשה להורים ולמורים לקבוע כי הקשיים הלימודיים נובעים מבעיה פיזית אמיתית שאינה תלויה בו. ביודעם שהילד כשרוני, טבעי שיתלו את הקשיים בזלזול או בחוסר השתדלות מצדו.

4. תוויות נדבקות. כיוון שהילד אינו מקשיב בשיעורים, ההורים והמחנכים מסיקים שהוא עצלן, שאינו מעוניין ללמוד, שאין לו שאיפות. הם מדביקים לו תווית שלילית ומשוכנעים שהדרך היחידה לקדם אותו היא לתבוע ממנו יותר ולאיים עליו. המסקנות השגויות הללו מרחיקות אותם מהאמת ומונעות מהם לבקש אבחנה מקצועית ומדויקת.

5. קל להתכחש לבעיה שאינה בולטת לעין. כשנולד ילד בעל נכות גופנית הנראית לעין, לא עלינו, להורים קשה להשלים עם הבשורה, אבל הם מבינים שאין ברֵרה. אי אפשר להתכחש למציאות הברורה. הם מתרגלים ומתמודדים, כל אחד לפי כוחותיו, ובתוך כך מתאמצים לקדם, לפתח ולטפח אותו.

מה שמסייע להורים לקבל את המצב הנתון הוא למעשה הייאוש שלהם. כוחה החזק של המציאות מכריח אותם להפנים את העובדות כפי שהן, ואז להפנות את מיטב כוחותיהם לכל דבר שעדיין ניתן לעשות כדי לשפר את חיי הילד שלהם ולהיטיב עמו.

לעומת זאת, אצל הורים לילד הסובל מקושי בקשב וריכוז בשל בעיית ויסות, הבעיה אינה בולטת לעין ואינה מוגדרת. אין תפקוד מסוים שמכריח את ההורים להודות בקיומה של לקות כלשהי, בפרט אם הילד עדיין לא אובחן כבעל קושי על ידי גורם מקצועי מוסמך. בתחומים מסוימים הוא מוכיח יכולות ואף כישרונות יוצאי דופן, שמעוררים ציפיות גבוהות אצל ההורים. כל עוד ההורים רואים במו-עיניהם שלבנם יש ראש טוב, ידיים טובות ויצירתיות נפלאה, הם מעדיפים לתלות את הבעיות בחוסר רצון או בחוסר משמעת. הם עדיין מצפים להצלחה מלאה שלו ולמושלמות. הכרה בבעיה תדרוש מהם לוותר על התקוות שתלו בילד, לקבל את המציאות כפי שהיא ולחשוב מחדש.

ללא השלמה עם המצב, אין אפשרות להשקיע בילד בצורה נכונה. כשהוריו מציבים בפניו רף ציפיות בלתי אפשרי, הם לא יצליחו לקדם אותו. הבעיה היא שלהורים קשה מאוד להשלים עם העובדה שאין דרך להגשים את הציפיות שלהם מילדם. כואב להם עליו, וכואב להם גם על עצמם.

6. אבדן של חלומות מבוססים. כשנולד תינוק, זו התגשמות של חלום הוריו עוד מעת היותם ילדים בעצמם. אם הוא בעל נכות בולטת, הוריו מבינים שיצטרכו להתמודד עם אתגר, ומהרגע הראשון אינם בונים ציפיות נשגבות לגביו. אולם אם הוא תמיד נראה נעים, כשרוני, חברותי ונבון, ההורים תולים בו ציפיות לאורך שנים.

בגיל הצעיר אין דרישות מרובות המופנות כלפיו; המעשים החמודים שלו בולטים, החכמה שלו מקרינה, הוא מראה רעיונות יצירתיים, וההורים משוכנעים שהחלום שלהם מתגשם וממשיכים לטפח ציפיות גבוהות.

כשההורים נתקלים בהתנהגות שלהבנתם היא שלילית, הם מבינים שהילד קטן עדיין, ושכמו כל ילד, צריך רק לחנך אותו, ללמד אותו מה אסור ומה מותר ואף רצוי, ומאמינים שככל שיתבגר ויצמח, כך תשתנה התנהגותו לטובה.

גם כשהם שומעים מפי אחרים על התנהגויות בעייתיות של הילד, הם מקווים תמיד שזהו רק מצב זמני. בכל אדם יש נטייה טבעית לדבוק בחיוב ולברוח מן השלילה. ההורים התרגלו כבר להאמין שילדם הוא כמעט כליל השלמות, לכן הרעיון לקחת אותו לאבחון מאיים לנפץ את חלומותיהם.

7. עבודה עצמית של ההורים לעומת עבודת הילד. במשך תקופה ארוכה, עד לשלב האבחון, ההורים רצו לשנות את הילד ולהתאים אותו לציפיותיהם. אבחון יאלץ אותם להבין את מעשיו של הילד, מעשים שבגללם הם כועסים עליו, וכבר שנים מנסים לגמול אותו מהם.

יש הורים שכל כך מתקשים להשלים עם תוצאות האבחון, שלאחר האבחון הם מבקשים מהמאבחן לא לגלות לילד מה הבעיה שלו, שמא ישתמש במידע כדי "להמשיך כך". במקום להתגבר על הצער של ההכרה בקושי, הם מעדיפים שהילד יתגבר על מה שאינו יכול להתגבר עליו – שהרי הוא לוקה שלא מתוך בחירתו. לדעתם, מוטב שהם ימשיכו לדרוש מן הילד "להתאמץ יותר" להיות מי שאינו, כדי שהם לא יצטרכו להתאמץ לקבל את השינוי התודעתי ולהתייחס אליו אחרת.

8. שאיפה להמשיך לשלוט בקושי. קורה שההורים מצליחים להפסיק התנהגויות שליליות של הילד על ידי איומים ועונשים. הם חושבים: "למה להאמין לאבחון שאינו מחמיא לילד שלנו ולכן בטוח לא מקדם אותו, אם אפשר להמשיך לנהוג ביד קשה, וכך לגרום לו להשתנות ולהתנהג כמו כולם?".

יש לדעת שהפחד והאיום אכן עשויים לעורר את הילד למאמצים גדולים עד שיפסיק התנהגויות מסוימות, אולם הנזק שייגרם לו כתוצאה מכך עלול להיות בלתי הפיך. לפעמים יזוהו בעיות עמוקות וקשות רק בבגרותו, למשל לאחר נישואיו. הוא עלול לגלות בטיפול שהוא אדם מרוסק רגשית, בעל דימוי עצמי ירוד עד עפר וחוסר ביטחון קיצוני.

ילד שהפנים את המסר שאסור לו להיות כפי שהוא, מפתח אישיות רעועה שאינה יודעת להבחין בין נכון ללא נכון, שאינה יודעת להכיל, להבין ולנווט את הדחפים, ומחפשת תמיד אישורים מן הסביבה. ילד הפועל על פי כפייה חיצונית, סובל משתלטנות תוקפנית כלפי מי שהוא באמת. יתפתח ממנו אדם תלותי, שאין לו ביטחון לעשות דבר ללא היתר מן הסובבים, שמחפש אישורים על כל דבר (שדעותיו סבירות, שהצעותיו נבונות, שבאמת אוהבים אותו). אצל אדם כזה נתפסת כל הערה כמכה. הוא חי בניסיון בלתי מציאותי לרצות את כולם.

אדם שכוחות חיצוניים מפעילים אותו, אינו בונה את עצמו כיֵשות נפרדת, וכך גם אינו יכול לפתח את החלקים הטובים שבו.

9. בושה מהסביבה. "מה יאמרו כולם?", "מה יהיה בשידוכים?". פעמים רבות מדי אני שומע על הורים שנמנעו מלקבל עזרה בגלל טענות מעין אלו. "החכם – עיניו בראשו": אם ההורים לא יכירו במציאות ולא יטפלו בילד, הבעיה תתפח, תגדל ותתפרץ בעוצמה. אם הנזק התדמיתי מדאיג אותם, מוטב שיבינו כי התעלמות והיעדר טיפול יעצימו את הקשיים, ויגרמו בסופו של דבר לנזק תדמיתי גדול יותר. לעומת זאת, קבלת עזרה מתאימה והכוונה להתמודדות, יכולות לשפר את המצב ולמנוע נזקים נוספים, הן לחייו של הילד והן לתדמיתו בעיני אנשים.

10. בהלה מוגזמת. לפעמים ההורים אינם מכירים את המושגים המקצועיים, וכשהם מקבלים אבחון של הבעיה, היא נשמעת להם מפחידה ומבהילה כל כך, עד שהם ממאנים להכיר בה. יש שנשמע להם כאילו מדובר במחלת נפש, חלילה. חשוב לדעת: זהו קושי שניתן להתמודד עמו בכלים מקצועיים. בעיות נפשיות אמיתיות עלולות לצוץ דווקא אצל אלה מהילדים שהבעיה שלהם לא אובחנה, ואשר לא קיבלו עזרה טובה בזמן.

11. הילד אינו יודע להגדיר את בעייתו. ההורים משערים שאילו הייתה לילד בעיה, הוא היה מיידע אותם. כיוון שאינו מתלונן, הם מבינים שאין הסבר מניח את הדעת להתנהגויות השליליות שלו.

חשוב לדעת שהילד אינו מבין מה מצבו. הוא אינו מסוגל להסביר מדוע הוא כפי שהוא, שהרי אלה החיים היחידים שלו, הוא אינו מכיר מציאות אחרת.

להורים, כאנשים בוגרים, יש כוח ללכת להתייעץ, לבדוק ולאבחן, אולם הילד אינו יכול לעשות זאת למען עצמו. בהיעדר כלים, הוא מפתח הגנות וחסימות רגשיות, אשר עלולות ללוות אותו ולהשפיע עליו לרעה בהמשך חייו.

12. חשש שהילד ישתמש באבחון כתירוץ. ההורים והמחנכים חוששים לפעמים שהילד ינצל את האבחון לרעה וישתמש בו להצדקת מעשיו. הם חוששים שהאבחון ייראה לילד כאישור שלא ללמוד וכהיתר להשתולל כאוות נפשו. על ההורים להאמין שהילד באמת מתקשה. הוא מתמודד עם חולשותיו לפני האבחון כמו לאחריו, וזו האחריות שלהם לתמוך בו.

הספר ''ADHD - להכיר ולהצליח''

חשיבותה של ההכרה בקושי

הכרה של ההורים בקושי כפי שהוא, היא תנאי הכרחי לטיפול יעיל. אם ההורים לא ישלימו עם המציאות, הם יתקשו מאוד להשקיע בקידום הילד לאורך זמן.

בשונה מתינוק, שכל התקדמות שלו נראית לעין – זחילה, ישיבה, עמידה – אצל ילד שסובל מקשיי ויסות לא קל לזהות התקדמות שתעניק להוריו עידוד להמשיך במאמציהם. ייתכן שהם יחשבו שהילד התקדם, ולפתע יופיעו התפרצות בלתי צפויה או ירידה פתאומית בתפקוד. ההורים עלולים להסיק מכך שכל מאמציהם היו לשווא, ולחוש תסכול וייאוש.

כדי שיצליחו לעשות את המאמצים הנכונים למען הילד, עליהם להבין אותו וללוותו בכל שלב, כפי שהוסבר לעיל. חשוב שיהיו מודעים לאופי ההתקדמות המצופה ושיבינו את התהליכים.

לסיכום, קשה להכיר בקושי, וקשה לשים על הילד חותמת של "בעייתי", אולם כמו במקרים של מחלה הבולטת לעין, הבחירה היא בין שתי אפשרויות: לזהות את המחלה ולטפל בה או להתעלם ולקוות לטוב. כפי שבכל חולי גופני, פשוט או מסובך, ממהרים אל הרופא לצורך קבלת אבחנה והשגת טיפול נכון, כך בדיוק צריך לנהוג באשר לקושי לימודי או התנהגותי.

משפט המפתח הוא: בלי זיהוי מדויק של הבעיה ובלי הכרה בקיומה, אי אפשר למצוא לה פתרון!

מתוך הספר "ADHD - להכיר ולהצליח", הספר זוכה פרס שר הבריאות בתחרות הספרים. בקרוב יצא גם בשפה האנגלית.