כמו בעלי תשובה רבים, גם לי אין איפה לערוך את ליל הסדר הקרוב

שלום, קוראות יקרות.

פסח מתקרב, וכולנו עסוקים בהכנות, בניקיונות ובהתרגשות.

אבל יש כמה אנשים מיוחדים שעדין עסוקים ב... איפה אנחנו בכלל בליל הסדר?

מנקים וטורחים, אבל בלב משהו לא רגוע: אין לנו איפה לעשות את הסדר!

אומרים שכולנו צבאות השם. כל חלק מעם ישראל מביא איתו משהו מיוחד. כל פלג בעם מתמקד במשהו, וכולם יחד תורמים את חלקם: חב"ד, ברסלב, ליטאים, דתיים לאומיים וכו'.

חשבתי קצת על כל עניין החיילים של השם בצבא שלו, ותסלחו לי אם ארשה לעצמי לומר שאנחנו, בעלי התשובה, הם וודאי מהחיילות הקרביות.

אנחנו הקומנדו, המסתערבים. אלה שזיהו מטרה בתוך כל הבלגן והרעש שהיה סביבנו. ראינו מטרה - וחתרנו קדימה. בקשיים, בבוץ, בקור, בחום נוראי חתרנו קדימה למטרה. במלחמה. אנחנו תחת מלחמה תמידית...

אצלי במשפחה, השנה כולם הולכים לבית מלון (לא כשר) בטבריה.

ואנחנו לא יכולים להצטרף אליהם.

אצלי במשפחה, מצלמים את סדר פסח באייפון ושולחים תמונות מהאוכל שיצא לאמא (או השנה, במקרה הזה, לשף של המלון), ומעלים לסטורי. תיעוד חי לכל העוקבים מליל הסדר.

אצלי במשפחה לא ממשיכים את ההגדה אחרי החלק של האוכל.

אצלי במשפחה לא מגעילים כלים, לא מכשירים תנור. קונים מצות להרגשה הטובה שיש לנו מסורת, וזהו.

אצל בעלי במשפחה, לפני כמה שנים, הקריאו את ההגדה בסגנון של ראפ עם ליווי מוסיקה במערכת. כן, ממש כך. הדוד ובתו חבשו על הראש כובעי מצחיה והתחילו לשיר את ההגדה בסגנון של מוסיקה שחורה, וכולם צחקו סביב השולחן..

אני זוכרת שכשהתחלתי להתחזק, ביקשתי מאבא שלי שנעשה סדר כמו שצריך הפעם - אחרת אני לא מגיעה. הוא אמר לי: "בטח! השנה כמו שצריך".

כשהגעתי, ראיתי שמוצאים כבר את המנות העיקריות. הסתכלתי על אבי בתמיהה, והוא אמר לי: "די, קודם כל צריך לאכול. נהיה רגועים, ואז נקרא את ההגדה בנחת...".

אנחנו, בעלי התשובה, יוצרים יש מאין. מתחילים מאפס. יוצרים מסורת חדשה שלא היתה במשפחתנו ולא הועברה אלינו. משהו איפשהו בשרשרת הדורות השתבש. ואנחנו עושים התחל מחדש, בלי הרבה ידע בכלל, והאמת שעם הרבה התמודדות... להנחיל לילדים המתוקים ערכים שלא גדלת עליהם, אלא בדיוק להיפך!

ערכים והלכות שנהגו במשפחה שלך ללעוג להם ולבזות אותם, ועכשיו... את מנסה למחוק את כל המידע השגוי הזה מהראש, ולהתחיל להאמין. פשוט להאמין. כנגד כל הסיכויים.

כבר שנים שכל חג הוא מלחמת התשה. המשפחות לא מבינות איך זה שאנחנו לא מגיעים!

אז מה אם הנייד של אמא שלי מצלצל בכל פעם באמצע סעודת ראש השנה או פסח, או סתם בקידוש של ליל שבת? אז מה אם מכבים כל הזמן את האור (מתוך הרגל, ולמרות הסלוטייפ), ואז מדליקים אותו שוב? אז מה אם אבא שעובד בשבת עצמה נוגע ביין והופך אותו ליין נסך? ועדין לא דיברתי על הלבוש... אבל מבחינתם - העיקר שנהיה יחד! "אז הדת מפרידה את המשפחה, זה העניין?", הם כועסים עלינו, ואנחנו מנסים לבקש שיכבדו, על מנת שהדבר יתאפשר - אבל זה לא עוזר.

בעיניהם, ההלכות הן דבר שולי שאפשר לדלג עליו, העיקר שנהיה יחד בחג.

אז כן,

אני מרשה לעצמי לומר שאנחנו יחידת הקומנדו של השם. החיילים הקרביים. המסתערבים.

אני מקווה שהקורבן שאנחנו מקריבים להשם בכל חג יועיל לכולנו ונעורר רחמים על כך שאנחנו משליכים עצמינו על השם.

כי אבי ואמי עזבוני, ואתה, השם יתברך, בבקשה תאספני.