כשהאמונה הופכת לתירוץ לעצלות

אחת הסיבות הבולטות לכך שאנשים אינם משתמשים בחשיבה יצירתית, הינה משום שהם מוגבלים בחשיבה תבוסתנית. על פי החשיבה התבוסתנית, ההצלחה אינה תלויה במה שיעשה האדם או במידת החשיבה שיפעיל, אלא בגורמים שאינם בשליטתו.

ישנו פתגם שאומר: "מוטב גרם אחד של מזל, מקילוגרם של זהב". לא ניתן להתעלם מההגיון שבפתגם זה, אולם נחטא לאמת אם נקבל אותו בצורה גורפת. אמנם, לסייעתא דשמיא, או למה שאנשים נוטים לייחס ל'מזל' – ישנו משקל משמעותי ביותר, אבל אין זה אומר שהאדם אינו צריך לעשות מצידו את ההשתדלות להצליח ככל שביכולתו, וכפי שכבר אומר שלמה המלך, החכם מכל אדם: "יד חרוצים תעשיר" (משלי י', י"ד). העשיה שלנו היא הכלי שמכיל את הברכה שמושפעת עלינו ממרום.

ובכל זאת, הרבה יותר נח לאנשים לקבל שההצלחה תלויה רק ב"מזל" או בסייעתא דשמיא, משום שבאופן זה הם אינם מחוייבים להתאמץ או לעשות משהו. הם מסבירים לעצמם שאנשים אחרים הצליחו יותר מהם – משום שהיה להם "מזל", וממילא, אין טעם שהם עצמם יתאמצו, שהרי אילו היה להם מזל – היו מצליחים מבלי להתאמץ, ואם אין להם מזל – המאמץ לא יניב תוצאות.

במקרים רבים, אנשים משתמשים במטבע הלשון: "הכל תלוי בסייעתא דשמיא", אולם בכך הם מרשים לעצמם להביא לידי ביטוי את מידת העצלות שמקננת בהם. כמובן, מאמינים בני מאמינים אנו, ואיש אינו חולק עובדתית על הקביעה שהכל תלוי בסייעתא דשמיא. ובכל זאת, האדם מחוייב לעשות השתדלות מצידו בכדי להשיג את מטרותיו!

מן הראוי להביא כאן את דבריו של הרב נבנצל, אשר התבטא ואמר, כי המינון המדוייק של ההשתדלות לעומת הסייעתא דשמיא – אינו בגדר "מדע מדויק"... כל אדם צריך להעריך בכל סיטואציה כמה השתדלות נדרשת ממנו, על פי מצבו, ואין כאן המקום להאריך בזה. לא הובאו הדברים אלא כדי לעמוד על הממד הנפשי של העצלות, אשר לעיתים מוצא לעצמו ביטוי במסווה של אמונה תמימה.

ובחזרה לענייננו: החתירה שלנו הינה לתפיסה שמאמינה, כמובן, בכך שהכל תלוי בסייעתא דשמיא, אבל מבינה כי בכדי להכיל את הברכה ואת הסייעתא דשמיא הזו – יש צורך בעשיה, ובכלל זאת – בחשיבה יצירתית.

לעיתים קרובות, אנשים מנסים להסוות את חוסר המעש שלהם או את הקיבעון המחשבתי, במניעים אמוניים. הם עשויים לומר כי הם מאמינים בכך שהכל נכתב ונחתם משמים, וממילא, אין טעם שישתדלו להשיג את מה שהם אינם מקבלים באופן טבעי. אולם אם ננסה לבחון את המניעים האמוניים שלהם, נגלה שלפעמים הם אינם אמיתיים.

נשאל נא אותו אדם אשר רוממות האמונה בפיו: כאשר פלוני פוגע בך או מזיק לך, האם אתה אומר ש"הכל משמים", ומצליח להבליג מבלי לחוש כל תחושת כעס? האם אתה מוותר לו בקלות, וסומך על כך שמשמים יסדרו את העניינים – או שאתה מנסה לעשות כל מאמץ בכדי שלא לאפשר לו לפגוע בך?

וכבר לימדונו רבותינו במשנה בפרקי אבות, כי דנים את האדם "מדעתו ושלא מדעתו". כלומר: האדם אינו מודע לכך, אך בשמים דנים אותו על בסיס דעתו שלו: על פי תגובותיו שלו, על פי אמות המידה שמנחות אותו בסיטואציות שונות בחייו – בוחנים את מכלול מעשיו. למשל: אדם שנלחם עד חרמה כאשר פוגעים בו, יתבע אם לא ינהג באותו האופן כאשר פוגעים בענינים של קדושה, אלא יאמר: "אין מה לעשות, הכל משמים!"... הקדוש ברוך הוא יאמר לו כביכול: "אין זו דעתך האמיתית, אלא עצלות בלבד, שהרי כשנגעו הדברים אליך – נהגת אחרת לגמרי!".

ואכן, מרבית בני האדם אינם מצליחים להבליג או להשאר שווי נפש לנוכח פגיעה שהזולת פוגע בהם, ומשכך, יש להניח כי הם אינם חדורי אמונה ברמה כה גבוהה כפי שהם מציגים... אם בכל זאת הם מעדיפים להסתמך על אמונתם בכדי להצדיק חוסר מעש במקרים אחרים – אין זאת אלא שהאמונה משמשת אותם כאמצעי שיפטור אותם מלהתמודד ולפעול, וגישה זו – אינה חיובית בשום אופן.