החל מהשבוע, סיפור חדש בהמשכים באתר הידברות: "אין מקום לשתיים"

פרולוג

"איך היא מקבלת את זה?"

"אני לא יודעת. נראה שלא טוב".

"זה טבעי".

"אולי, אבל זה לא טוב".

"קיווית שהיא תשלים עם זה מהר?"

"את האמת? כן".

"תקווה לא הגיונית".

"אולי. הלב שלנו מקווה גם תקוות לא הגיוניות. הוא לא שואל אותנו מה לקוות".

"אם היא הייתה מקבלת את זה בקלות, זה היה גרוע יותר".

"למה?"

"כי הסיבה לכך הייתה אחת מן השתיים: או שהיא לא מבינה, ונצטרך לעבוד קשה עד שתבין, או שהיא מבינה ולא אכפת לה כל כך, וזה אומר שהרבה תמיכה ואהדה היא לא תוכל להעניק".

"אני לא יודעת. אני לא חושבת על זה עכשיו".

"זה ברור".

"אני מרגישה לא טוב עם זה".

"גם את עברת טראומה".

"טראומה? לא הייתי נותנת לעצמי את המותרות שבמילה הזאת. אני שומרת אותה למקרים קיצוניים יותר".

"נדמה לך".

"למה?"

"כי הן קשורות יותר מדיי. נגיעה במארג הזה משנה הכול. את מכירה את אפקט הדומינו?"

"בוודאי".

"כאשר החלק הראשון נופל, ייפלו כולם בסוף. במוקדם או במאוחר זה יקרה. החברה של הבת שלך, אחר כך הבת שלך עצמה, אחר כך חברות נוספות, ואת... אין לזה סוף. כל נגיעה במערכת הזאת מזעזעת את כולה".

"חשבתי שהיא חזקה".

"היא אכן חזקה. לא קשה לראות זאת".

"היא תתגבר?"

"היא תצמח".

"הן היו קשורות כל כך..."

"ברור. וזה לא ישתנה, אם כל אחת מהן תכין עצמה לקבל את השנייה".

"כדאי שתדבר אתה?"

"עדיין לא. כרגע כל אחת צריכה להיות לבדה. יש רגעים שאדם צריך להיות בהם עם עצמו. רק אחר כך תנבוט בו ההבנה לזולתו".

"הן תמיד היו ביחד".

"כרגע אין מקום בלבן אחת לאחרת".

"לא? חשבתי שכל מה שקרה, קרה בגלל זה".

"מה שנוגע באדם בסערה, זה מה שפוגע בו אישית. ייתכן שדובים קמו מרבצם, שדים יצאו מהבקבוק, דברים מתעוררים עכשיו. הן צריכות להיות לבד".

"אין להן מקום אחת לחברתה?"

"לא עכשיו. כרגע אין מקום לשתיים".

* * *

ידידות היא שיר לנשמה, פריחה של אביב, קרן שמש זוהרת. ידידות היא משק כנפי פרפר, ניחוח עדין של פרח, אגל טל מחייה. אהבה היא יין משכר, חלום שהתגשם, משאלת לב. ידידות הן שתיים שקשרו עצמן זו לזו במעמקי הלב, בתוככי הנשמה, וכאשר הידידות איתנה, ניתן לבנות עליה בניין של חיים.

ובכל אופן, יש מקום שבו נמצאת את לבדך. למעמקי הלב, לנקודה הפנימית ביותר, בה את תוהה, מתלבטת וחוקרת – אינך יכולה להכניס את ידידתך. תהיה הידידות עזה ככל שתהיה, אמיצה ככל שתהיה, בנקודה העמוקה ביותר בלב – אין מקום לשתיים.

לא רק בצער ובעצב העמוק אינך יכולה לשתף. ישנן תחושות, שאותן מסוגל רק האדם לבדו לחוש. יש רגעים, בהם מסתיימות המילים ותמה המנגינה. את עומדת מול עצמך, אין מישהו שירד לעומק ההבנה שאת מבקשת.

זה מה שהרגישה גיטי באותם רגעים. הרכבת האחרונה שיכולה להחזירה אל מה שהיה ואהבה, מתרחקת ברעם גלגלים על גבי מסילת ברזל. מה שיהיה מעתה, לא דומה למה שהיה עד כה.

כך מרגישה נערה שעולמה מתמוטט על ראשה.

פניה של גיטי נעשו מסכה לבנה ואטומה, שפתיה היו נטולות צבע, ידיה רטטו בלי שליטה.

דרך אל חזור, כך נקראת הדרך הזאת. ובלי להכיר את המונח המקצועי, בלי לדעת עד כמה דומה הוא למה שהרגישה, ידעה גיטי שהיא נוסעת בה, בדרך שממנה לא תהיה לה יכולת חזרה. עד כמה תרחיק? עד כמה תישאר? היא אינה יודעת. סערות, רוחות וגשמים עלולים לחלוף, להטביע אותה או לגרום לה להיאבק. היא יכולה למצוא אי של שלווה, או לבנות לעצמה אנייה ולהגיע הרחק.

אבל אין כל ספק שהיא חותרת בים, בסערה, במים שאין להם סוף.

"את חייבת להיות חזקה". שמעה, מבעד לערפל הקיים, את הקול מדבר אליה. חושך שרר סביבה. הקול הגיע אליה בקושי רב, מבעד לרגש הסוער, המטלטל, האוטם את ראייתה ואת שמיעה.

'אבל אינני', חשבה גיטי לעצמה, 'אינני. אני כל כך לא חזקה. אני חלשה. אני חלשה מאוד. אין לי כוח. הצילו. אין לי כוח. אני ילדה חלשה מאוד. אני ילדה קטנה. ילדה קטנה מאוד. ילדה קטנה כל כך'.

"גיטי!" קול אמה, "את שומעת?"

לא. אינני שומעת. אינני רואה. אולי גם לי קרה משהו? אמה חסרת אונים. לא פעם היא רואה אותה חסרת אונים. גיטי מרחמת על אמה, אבל בניגוד לכל הפעמים שבהן נאבקה כדי לסייע, כעת אין לה כוח. אמא מתקרבת ומתרחקת. יכול להיות שהיא חוששת, לא ברור ממה.

מולה ישבו אנשים שציפו לתגובה. נכון יותר, נשים. שלוש נשים. רופאה נעימת סבר ששפתיה מכווצות ועיניה מבקשות, עובדת סוציאלית שאמורה הייתה להעניק לה תמיכה, ותחת זאת תלתה בה עיניים מקוות מדיי, ואמא שלה.

אמא, עיניה מלאות כאב ופניה חיוורות, וידה לוחצת את ידה שלה בהמון אמפתיה וכאב. גיטי לא ידעה אם הלחיצה כואבת או תומכת. מבקשת או מעניקה. גבול דק היטשטש בין בקשת התמיכה של אמה לנתינתה. כך כבר שנים, ידעה גיטי בחדות מתוך הכאב שאפף אותה, וכעת יותר מתמיד.

היא רצתה לתמוך בה. רצתה להעניק לה, אבל לא יכולה הייתה.

יכול אדם ללוותך אל פתח מערת הכאב. הוא יעניק לך תרמיל מלא בהשתתפות, בקבוק מלא באהבה, ציוד שכולו הזדהות, אבל לא יוכל להיכנס עמך. יש מקומות שבהם את נמצאת לבד. אוהבים אותך, מזדהים עמך, תומכים בך – אבל במערת הכאב את לבדך. בעומק רגשותייך אין איש, בסער הכאב את לבד. העולם כולו, על הבנתו ואהבתו, מנגד אחד, ואת מן העבר השני. קרוב יהיה אלייך אדם ככל שיהיה – לא ניתנה לו הרשות להיכנס עמך למערת הכאב. שם את, לבדך, פוגשת את עצמך. ואת הקדוש ברוך הוא. לבדך אינך, אולם מחברתם של בני האדם נותקת. אם תשכילי, תבני לאט, בעדינות ובתבונה, את השביל המוביל אותך חזרה לעולם שהכרת. אם לא, תתבצרי במערת הכאב, ולא תצאי ממנה לעולם, כיוון שתחששי שאיש לא יבין אותך לעומק רגשותייך. תנסי לחפש, נואשת, אחר אנשים שעברו מצבים הדומים לשלך, ולא תביני שלעולם לא תמצאי אדם שעבר ניסיון זהה. כל אחד מקבל את הניסיונות שלו בצורה אחרת, בהתאם למבנה הנפש שלו, לאישיותו, לעברו ולמי שהוא. לא תמצאי אדם שיבין אותך לעומק, ועל כן תעדיפי להתחפר במעמקי הבדידות.

כואב, קשה, אבל הכרחי לסלול את השביל ההוא, אל מחוץ למערה. מחכים לך שם אנשים שאוהבים אותך, גם אם אינם מבינים אותך לגמרי. אם תתגברי על חוסר ההבנה הזה, תזכי באהבתם. אם לאו, הם יתקשו להעניקה.

כך או כך, את לבדך.

במערת הכאב אין מקום לשתיים.

וגם בעומק הלב לא.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.