מה "מכביד" על הבורא?

כחלק מתהליך טהרת המצורע, הוא מביא לטהרתו שתי ציפורים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא י"ד, ד').

רש"י מבאר את משמעות הבאת הציפורים: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרת ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".

מעניין הדבר. חכמים מונים את עוון לשון הרע בתור עוון חמור ביותר, ואת מה רש"י מדגיש? את ה"פטפוטים בעלמא". כלומר, התורה יורדת לשורש ולסיבה הראשונית של לשון הרע. מהי הסיבה שגרמה לדיבורים אסורים? פטפוטים בעלמא, כאותה ציפור המצפצפת ללא הרף. כאשר אדם מדבר "סתם" ומפטפט ללא הרף על דברי הבל, מהר מאוד הוא עלול להגיע לדיבורים אסורים כמו לשון הרע ורכילות. אם אדם ייחס חשיבות לדיבורו והוא ישקול במאזני שכלו כל מילה טרם הוא מוציאה מפיו, הוא לא יגיע לדיבורים אסורים (רבי ירוחם ממיר, "דעת תורה" על פרשה זו).

הרמב"ם מחלק את ענייני הדיבור לכמה חלקים ודרגות, והוא מגנה מאוד את הדיבור הסתמי הנאמר ללא כל תכלית. דיבור סתמי מוביל בהכרח ללשון הרע ורכילות. לכן, על האדם להתייחס אל הדיבור בכובד ראש, ולהתלמד לשקול כל דיבור ודיבור לפני שהוא מוציא אותו מפיו. 

ספר חובות הלבבות אומר: "הלשון קולמוס הלב ותורגמן הנפש ושליח המצפון" (שער הבחינה, ה'). הדיבור מגלה מה נעשה במסתרי הלב. הוא המתרגם את רחשי הנפש והוא המעביר את הנעשה בצפונותיו של האדם.

בשער הפרישות הוא כותב (פרק ה'): "וראוי לך שתשתדל לאסור חושיך ותנועות אבריך הנראים... והוא שתתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך ותפרוש מן הדברים הבטלים, עד שתהיה בעיניך הנעת האבר הכבד שבאבריך, יותר קלה מהנעת לשונך".

עלינו לזכור שהדיבור, אף על פי שהוא פעולה היוצאת אל הפועל בקלות רבה, והאדם אינו מחשיבה כלל לדבר שיש בו ממש, אצל הקדוש ברוך הוא זהו כביכול משא כבד מנשוא.

שלמה המלך אומר: "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם" (משלי כ"ז, ג').

הגאון מוילנא מבאר את הפסוק כך: יש הבדל בן אבן לחול. אבן – היא כבידה מצד עצמה, חול – מצד עצמו הוא קל, שהרי כולו מורכב מגרגירים שכל אחד גודלו אפסי, אלא שהצטברות של הרבה גרגירים יוצרת נפח רב, לכן הנטל שלו גדול. אומר שלמה: "כעס אויל כבד משניהם". בכעס האויל יש שני חסרונות – כובד מצד עצמותו והצטברות של כמות עצומה.

מהו אותו כעס אויל? למי הוא כבד, וכלפי מה הדברים אמורים?

המדרש (תחילת פרשת בא) כותב דבר מדהים. הקדוש ברוך הוא כביכול "נושא" ו"סוחב" את ההרים והסלעים, וכן הוא "סוחב" את החול הנושא על גביו את כל מימות העולם. אולם למרות זאת, אין לפני בורא עולם שום יגיעה ועייפות – "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" (ישעיהו מ', כ"ח). אולם יש דבר אחד שכביכול כן "מכביד" על הבורא. מהו? "במה אני ייגע? במי שהוא מכעיס לפניי בדברים בטלים" (מדרש שם), וכפי שכותב הנביא מלאכי "הוֹגַעְתֶּם השם בְּדִבְרֵיכֶם" (ב', י"ז).

אחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא היא "נושא עוון" (סוף מיכה), כלומר, הבורא ממשיך לשאת "על כפיו" ולהזרים חיים וחיוּת גם לחוטאים תוך כדי עשיית החטא, ואילו על דברים בטלים, חכמים כותבים שהבורא "מתייגע" מהם.

לא יאמן ("הארת דרך" כרך דיבור, פרק "דברים בטלים"). הפסוק לא מדבר על דיבורים אסורים, אלא על דיבורים חסרי תועלת, דיבורים בטלים.

היטיב להגדיר זאת שלמה - "נטל החול". משקל של כל גרגיר בפני עצמו הוא כלום, אולם כשהגרגירים מצטרפים אחד לאחד, הם מסוגלים לשאת את הים. אם נעשה חשבון נפש עם עצמינו, איזה מבול של דברים בטלים נשפך מפינו משך שבוע שלם, הסיכום יהיה מפחיד.

הבה נשתדל לשקול כל מילה בטרם נוציאה מפינו.