במחשבה תחילה לפרשת מצורע: עוקץ הבגדים הגדול: שלושה ליצנים, עז וחמור

"אתה ממש משתפר", החמיא המורה לילד. "בחיבור שלך מצאתי רק 8 טעויות".

"איזה יופי", זרח הילד לשמע המחמאה.

"נכון", הסכים המורה. "ועכשיו נעבור לשורה השנייה"...

* * *

"אמר רב יהודה אמר רב: רוב [העולם נכשלים] בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך [האם ייתכן שכולם נכשלים ממש בלשון הרע?!], אלא אבק לשון הרע" (בבא בתרא קס"ה).

דברי הגמרא החריפים הללו שכל יושבי העולם נכשלים באבק לשון הרע, מביאים אותנו בפרשת מצורע העוסקת בנגעים שמקורם גם בחטאי הלשון, לנסות להבין: מדוע באמת אבק לשון הרע "זכה" שכל העולם נכשל בו?

לבו של מישאל היה טוב עליו, הוא רכב על חמורו לכיוון הכפר שלו, מאחוריו - קשורה בחבל ארוך - השתרכה העז החולבת שקנה כעת לביתו. כדי למנוע את הצורך לסובב את ראשו לאחור ולבדוק אם העז עודה קשורה לחמורו, קשר מישאל פעמון גדול לצווארה של העז וכל עוד שמע את דנדונו החזק - התקדם בלב רגוע.

איתרע מזלו ושלושה יושבי קרנות ראו אותו וחמדו לצון לתמימותו. אחד מהם התרברב "ראו איך אגנוב ממנו את העז והוא לא ירגיש במעשי". ניגש הלה בלאט, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלה אותו בזנב החמור, חתך את החבל הקשור לחמור, נטל את העז והסתלק בשקט חזרה לחבריו.

רעהו לא התרשם. "חכמה גדולה... לגנוב עז שקשורה לחמור? אני אגנוב את החמור עצמו והוא לא ישים לב". מדיבור למעשה רץ לכיוון האיש וכשהגיע בסמיכות אליו החל להסדיר את נשימתו. לאחר מספר רגעים פנה אליו בשאלה: "סלח לי אדוני, האם אופנה חדשה היא זו לתלות פעמון בזנבו של חמור?"

מישאל סובב את ראשו לאחור ונחרד. "העז נגנבה!"

"אל דאגה, איש יקר", הרגיע אותו הלץ, "בוודאי לא הרחיק הגנב לכת. שוב על עקבותיך מהרה ואני אשמור פה על חמורך".

מישאל החל לרוץ לכיוון שממנו הגיע. יגע וטרח, חיפש ובלש, אך העלה חרס בידו. הוא שב על עקבותיו רק כדי לגלות שהלץ והחמור אינם...

שלושת הפוחזים קבעו לעצמם מקום מפגש בכיוון הכפר שאליו אמור מישאל להגיע. שם יראו שניים מהם את גונב החמור מגיע עם שללו.

כאשר הגיע האיש עם החמור, כשפניו מרוחות בחיוך גדול, ביטל השלישי שבהם את הישגם של השניים הראשונים בהינף יד. "לגנוב עז, לגנוב חמור... אני מסוגל לגנוב את בגדיו בלי שישים לב!".

הוא התקדם במהירות לעבר הבאר הגדולה שאליה אמור מישאל להגיע בעוד רגעים מספר. חבריו התמקמו מרחוק בטווח ראייה והמתינו בציפייה.

כאשר הגיע מישאל עייף ומאוכזב בסמיכות לבאר, ראה לצידה אדם בוכה תמרורים. "מה לך כי תבכה?", שאלו בעדינות.

"התכופפתי כדי לרוות את צימאוני ממי הבאר", השיב הלה, "והנה נפל ארנקי מחיקי למעמקי הבאר".

"באמת יום לא מוצלח", השתתף מישאל בצערו. "גם לי גנבו בדרכי הנה עז וחמור".

"עז וחמור", משך האיש באפו בביטול, מוחה דמעות מעיניו. "כסף קטן. אם תצליח להוציא את ארנקי ממעמקי הבאר אתן לך דמי שניהם בתוספת עמלה נאה כדמי סיכון".

שמע מישאל ואורו עיניו. במספר רגעים יוכל להשיב את אשר איבד ולהרוויח סכום יפה. פשט את בגדיו וצלל למים הקרים. דקות ארוכות חיפש כסומא במים החשוכים, כשהוא עורך הפסקות קצרות לנשימה. אך הארנק לא נמצא.

הוא יצא החוצה רק כדי לגלות שגם בגדיו אינם...

* * *

ב"שער הכניעה" (פרק ז') ב"חובות הלבבות", מובאת האמירה הידועה שהמדבר לשון הרע על חברו - מצוותיו של המדבר עוברים לזה שעליו דיברו ועבירותיו של האדם שעליו דיברו - עוברות לזה שדיבר עליו רע.

אפשר שזוהי הסיבה שהיצר מתאמץ כל כך להחטיא בני אדם בחטא הלשון, באמצעות דיבור קל וקטן, ברגע של חוסר תשומת לב, הוא יכול "לגנוב את בגדיהם" הרוחניים בלא שירגישו.

ליגיעה הנדרשת על מהירות וקלות הלשון לצד הפיתוי הגדול לדיבורים בעייתיים, אין פתרון קסמים. אבל לפחות כדאי לעצור כשגילינו טעויות, לפני שעוברים לשורה הבאה.

שמעת פעם ראשונה לקול הפנימי והקטן ששכנע אותך שזה בסדר? "גנבו לך עז"? "גנבו לך את החמור"?

תפסיק לשמוע בקולו. תשמור לפחות על הבגדים...