איה קרמרמן על הבחירות היומיומיות של בעלי התשובה

מדהימה אותי ההתרגשות של אנשים מיום הבחירות. כאילו ביום שאחרי יש חדש תחת השמש. אני לא מאלה שלוקחים את הילדים לקלפי והופכים את הבחירות לשיעור באזרחות. אני פשוט שמחה על יום חופשי מלקום בשש בבוקר, לסנדווץ' מיליון סנדוויצ'ים ולארוז אותם לפני שהארבה המקומי יביע את דעתו על גבינה בלחם.

האמת שאני בקונפליקט פנימי לגבי יום הבחירות. הן היו מיותרות מלכתחילה. שיח נטול אגו בין נבחרי הציבור שלנו, שומו שמיים על רעיון מהפכני שכזה, היה מאפשר את סיום הקדנציה הקודמת ולחסוך לכולנו כסף וזמן. תוסיפו על זה מערכת בחירות מחפירה מתחת לכל רמת שיח ראוי. גם אם עובדי התברואה היו לוקחים דוגמה מנהגי רכבת ישראל ופוצחים בשביתה, זה לא היה משנה כלל. גם ככה היה פה מסריח. מצד שני, יום חג לישראל. בלה בלה. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לכן גם אני, כמרבית אזרחי ישראל הבוגרים, עמדתי מאחורי פרגוד ההצבעה. אולי זה בגלל הבית שבו גדלתי, אבל בשבילי זה רגע מלא יראה. התבוננתי בפתקי המפלגות, ופתאום עברה בי איזו פאניקה קלה. למי אני אמורה להצביע? במי לבחור?

פעם חשבתי שבחירות זה פעם בארבע שנים. אבל אז... חזרתי בתשובה. אם יש משהו שאנחנו בעלי התשובה עושים בחיים, זה בחירות. אלפי בחירות, גדולות וקטנות. רובן קשות הרבה יותר מלהחליט מי יהיה ראש הממשלה בארבע השנים הקרובות, או בשנתיים של רוטציה. הבחירות של בעלי תשובה הן כמו לקלף בצל. בכל פעם שאנחנו בוחרים להתקרב לקדושה, אנחנו מקלפים קליפה מהעבר שלנו. משילים מאיתנו חלק שכבר לא נחוץ לנו. שכבה שפעם עטפה אותנו בחוזקה עד שחשבנו שהיא מהותית להגדרה העצמית שלנו. וזה שורף. וואו. כמה דמעות זלגו על הלחיים בכל בחירה, ולא מהבצל. בתחילת הדרך, בימים שעוד לא ידעתי שיש בכלל דרך, דמיינתי שלא צריך לבחור. פשוט הלכתי. בתמימות. בפשטות. כמו ילד שאבא שלו בא לאסוף אותו מהגן. פשוט רצתי אליו יתברך והוא חיבק אותי בחום, הניף אותי מעלה כמו שאבא חזק יודע לעשות. וכמו אותו ילד פשוט התמסרתי, מלאת אושר.

קודם הילדים

ישנו רגע של צמיחה, התפתחות, שבו מתחילות הבחירות. הוא הגיע בהפתעה, וממש לא התחשב בשאלה אם הייתי מוכנה. הרגע הזה הוא רגע הכרת האמת, שבו יודעים שאין עוד מלבדה. ברגע הזה נלקחת הבחירה להמשיך לכפור, ומכאן מתחילים לבחור. כשאני חושבת על כל הרגעים שבהם נתקעתי, נרעדתי, כמו בקלפי, לרגע התבלבלתי ולא ידעתי מה עליי לעשות, אני שוב בקונפליקט. איזו תקופה קשה. איזו תקופה מדהימה. כל כך הרבה בחירות. דילמות יומיות.

האם מתחילים להכיר את שבת? יוצאים איתה לפגישה? האם מאפשרים לה להציץ פנימה לתוך הבית שלנו? רק ההתמודדות מול השבת מילאה את הבית באלפי בחירות. לחתוך נייר בשירותים או להתעקש שזו השטות הגדולה בעולם? לתקוע חצי קיסם במתג של האור במקרר? לקנות פלטה? מה עם לנסוע? מוותרים לעשות על האש בחוף הים בשבת בבוקר? לשקר למי ששואל אם הכול בסדר? להתמסר למה שהלב והנשמה לוחשים, או אולי להקשיב למוח שלועג בקול רם מדי? הקליפות אוחזות חזק ולא מרפות. כל בחירה הייתה קריטית, מהסיבה הפשוטה שידענו בליבנו שהיא לנצח נצחים. שהיא תשפיע על המשך הדרך.

ההתבוננות הייתה כל כך פנימית שחודשים לא הבטתי במראה. פחדתי להישיר מבט, להסתכל לעצמי בעיניים בכנות ולומר "אני חוזרת בתשובה". כמו בטריאתלון, סיימנו את המש‎‎‏חה, ממשיכים היישר למרוץ האופניים. יש אוויר? מצליחים לנשום עמוק? לא? כי הבחירות ממשיכות. האם לצאת מארון הקודש? האם אני מספיק חזקה כדי לעבור מכבש שאלות, הערות מגעילות ומחלישות של אחרים? האם להעביר את הילדים לגן דתי? איזה דתי זה הדתי שלי, כשכולם כל כך שונים ממני? איזו כיפה חובשים? מה עושים כשהילד צורח באמבטיה ומתחנן לא לגזור לו את הפאות? להוציא את הטלוויזיה או לחיות לצידה? להעז לשים כיסוי ראש? איך אני מסבירה למשפחה המורחבת את הבחירה שלי לפרק את ארוחת השישי המשפחתית? האם יש מישהו שאני מסוגלת להיות מולו בענווה מלאה ולהפוך אותו לרב שלי?

אני חושבת שהבחירה הקשה מכול הייתה להחליט אילו הורים אנחנו רוצים להיות. מצד אחד עקרנו את עצמנו, חפרנו החוצה את השורשים, העתקנו את עצמנו למקום חדש, ניסינו להתאקלם. נחמד בשבילנו להיות בחיפוש תמידי, בהתבוננות בלתי פוסקת, פחות סימפתי בשביל ילדים שזקוקים לאיתנות ושלווה כדי לצמוח. לא אחת זה הציב אותנו מול דילמה קשה מאוד. האם הם שמובילים את הדרך או אנחנו? האם אנחנו קופצים למים עמוקים גם אם אנחנו לא בטוחים שאנחנו יודעים לשחות, רק כדי לתת בים דרך, להוביל אותם לחוף מבטחים אפילו שאין לנו מושג איפה הוא? או שהם, הנקיים והזכים, תמיד יהיו צעד אחד לפנינו?

בחרנו. בחרנו לשים תמיד את טובת הילדים לפני טובתנו. תמיד לחשוב עליהם ראשונים, להעביר אותם בבטחה את מעבר יבוק, גם אם זה אומר להיות בעצמנו שקועים עד צוואר בבוץ, בשבילם. זו הבחירה שלנו. אני תוהה מתי הפוליטיקאים יעשו לכבודנו את אותה הבחירה.

סלמון כבוש

שיטה ביתית לכבישת סלמון, לאוהבי הסלמון המעושן. שימו לב: יש להשתמש רק בדג טרי מאוד!

המצרכים הדרושים:

1 1/2 פילה סלמון טרי / חצי כוס סוכר / חצי כוס מלח (עדיף מלח ים אטלנטי) / חבילת שמיר

אופן ההכנה:

מערבבים היטב את המלח והסוכר / בכלי פיירקס שטוח שופכים מחצית מהמלחסוכר על בשר הדג, ומורחים היטב כדי שייכנס לתוך הבשר / מניחים את עלי השמיר על המלחסוכר והופכים את הדג, שיהיה עם הבשר כלפי מטה / על גב הדג מורחים את המחצית השנייה של המלחסוכר, כך שיהיה עטוף מכל צדדיו / מניחים בעדינות ולא בהידוק ניילון נצמד. מניחים על הדג כלי שטוח ועליו משקולת שתכביד על הדג. למשל, בקבוקים מלאים / מכניסים למקרר לשלושה ימי כבישה והגרת נוזלים / כשרוצים לפרוס, שוטפים היטב את הדג ופורסים פרוסות דקות בסכין לא משוננת / את שאר הדג משאירים עטוף במקרר בכלי סגור. נשמר 5-4 ימים במקרר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".