"הרבנית קנייבסקי לימדה אותי מה זו אהבה לאחר": אפרת ברזל בשיחה מלאת געגוע

"אני מתגעגעת לרבנית בת-שבע קנייבסקי ע"ה", אומרת אפרת ברזל מרצה למודעות ועיתונאית. "אני פוקדת את קברה, מדברת עליה מהבוקר עד הלילה, כותבת עליה, ובקשר עם משפחתה. הרבנית ע"ה לימדה אותי לראות באחר מה הוא כן - ולא להסתכל על השלילי. לראות את מה שיש - סוד הפסיכולוגיה החיובית. כשאת רואה את האחר באופן חיובי - זה מאפשר לטוב הזה לגדול. אצלו. אצלך".

אפרת (46) אם ל-8 וסבתא מתגוררת בבני-ברק. באחרונה הוציאה ספר חדש – "כל כך", שמתכתב עם עיסוקה כבעלת קליניקה לייעוץ רגשי. "הספר הוא תולדה של שנים רבות בדרך התשובה, ובהרבה מובנים תוצר של התחום בו אני עוסקת - ייעוץ רגשי, ובירורים מעין סוציולוגים שנהגתי לעשות עוד מהימים שהייתי עיתונאית בתקשורת חילונית, ולמעשה הם נמשכים עד היום", היא משתפת. "תמיד הייתי מתבוננת מהצד. בתור ילדה נהגתי להתבונן על איך אנשים חיים ומה עובר עליהם. כשבגרתי, היכולת להתבונן הולידה סדר מחשבתי שאיפשר לתחם בספר את תהליך התשובה על פי השלבים שהאדם המגלה את עולם התורה צפוי לעבור. זאת מעין מפת התמצאות בה כל אחד יכול למצוא את עצמו.

"כשאדם מגלה את עולם התורה, ומתקרב לבוראו - הוא עובר תהליך שינוי נפשי אישי ומהותי, שיש בו שלבים די זהים. בעלי ואני זכינו שבתהליך ההתקרבות שלנו לעולם התורה ליווה אותנו רב חרדי מוערך ורגיש שמכיר את נפש האדם, והיתה לו החכמה להוביל אותנו בדרך הנכונה לעבודת השם, מתוך שמחה אמיתית. אם האדם לא קשוב לעצמו הוא יכול בקלות ליפול חברתית ואישית". הספר מאגד טורים אישיים, פרי עטה של אפרת, שחלקם התפרסמו בטורה הקבוע בעיתון 'יתד נאמן', וחלקם נכתבו במיוחד לספר.

התחלתי להתקרב ליהדות מתוך ההבנה שזה הדבר האמיתי

אפרת, הבכורה מבין 2 ילדים, גדלה בבית בו 2 הוריה אנשי תקשורת מוערכים ומוכרים. אביה, גבי ינון - שדר קול ישראל ומומחה לג'אז, ואמה - הכתבת ורד ינון, שבמשך שנים עסקה בענייני צרכנות ותיירות. "כשהייתי בת 6 אבי מונה לשליח עליה באנגליה. שם התוודעתי לשולחן השבת ולדמויות היהודיות כאשר התארחנו בבית של דודה מדי, אחות סבתי, ובעלה חסיד בעלז שאת ראשו עיטר כובע שטריימל. היו להם 4 ילדים, בזמנו הם נראו לי כמו משפחת ברוכת ילדים. כל שבת נהגנו להתארח בביתה של דודה מדי, ואני זוכרת שנהניתי משירי השבת, דברי התורה, האוכל הטעים – זה היה יידישקייט במיטבו. אני זוכרת בבהירות את נברשת השנדלייר הענקית מעל השולחן, שהאירה בעוצמה, ובחדרי ליבי חשתי שהאור שבקע ממנה האיר גם אותי. גם כשנהגנו ללכת לפארקים של לונדון – הרושם של הסעודה לא הרפה. זיכרון הילדות של האור, התורה ושירי הנשמה לא עזבו אותי.

"המשכתי לחיות כחילונית, למדתי בתיכון חילוני והתגייסתי לצבא. שאלות קיומית ושאלות שעסקו בתכלית החיים העסיקו אותי כל אותה העת, אבל לא קיבלתי מענה שנתן לי מנוח לשאלות כמו: 'למה אנחנו כאן?' ו'מה התכלית של עם ישראל?'

"אחרי הצבא נישאתי לבעלי - כתב ספורט ב'ידיעות אחרונות' בשעתו - שכבר שנים רבות כל כך מקיים אורח חיים חרדי. באותם הימים, גרנו בתל אביב, חיינו חיי תרבות מלאים - הוזמנו להשקות, הצגות ואירועים וחיינו את ההווי התל אביבי. יחד עם זאת, נהגתי לקרוא בתנ"ך לפני השינה. היה ברור שיש לי עניין עם אלוקים - ויום יבוא ואמלא את החלל. היהדות לא הרפתה ממני".

בתחילת העשור השני לחייה, הלכה אפרת לסמינר ללימודי יהדות, "למדתי גם באקדמיה תואר ראשון ושני. קלטתי שהיהדות היא לא פולקלור שאפשר להתיידד איתו ולעשות מה שאני רוצה, אלא שהיא מחייבת הלכה למעשה. התחלתי תהליך החזרה, בעוד שבעלי לא היה בעניין במקביל אליי, אבל בתוך זמן קצר נכנס גם הוא לתהליך. בל נשכח שלא התחלתי להתקרב ליהדות ממקום של צרה. היינו על גג העולם, עם החברים הכי נכונים, ולכאורה החיים הכי נכונים. התחלתי לחזור בתשובה מתוך המחשבה שצריך להתחבר לדבר האמיתי".

חשת מבוכה להודות שאת בתהליך תשובה?

"באמצע שנות ה-90 זאת הייתה 'פדיחה' לדבר על אלוקות וחזרה בתשובה. לא היה טרנד לחזור בתשובה, כמו בשנים האחרונות. לכן למשל היה מביך להגיד לחברות שאני צריכה ללכת הביתה לפני כניסת השבת בעוד שאנחנו יושבות בבית קפה. כדי לא לעורר 'חשד' שאני מתחזקת נהגתי לצלצל לכולם לפני שבת, ואיך ששבת היתה יוצאת הייתי שוב מתקשרת כדי לשדר עסקים כרגיל. היה לחץ חברתי גדול להגיד שאני דוסית. זה לא היה באופנה.

"האישה החרדית הראשונה שפגשתי עוד כשלבשתי ג'ינס הייתה הרבנית קנייבסקי ע"ה, שקבלה אותי באהבה. עם כל הידע שרכשתי באקדמיה היא לימדה אותי עשרות דברים בשיחות אינסוף וסבלנות אין קץ. היא לקחה אותי כפרויקט, לימדה אותי את סוד האישה היהודיה, איך להתפלל תפילת עמידה, מהות הקשר עם הקב"ה וכוחה של אישה בבית יהודי. היא היתה אישה מלאה בחוכמה.

"לימים פיתחנו קשר חם ואוהב. הרבנית הגיעה לכל השמחות שלנו. הייתה בינינו אהבה אינסופית, ביליתי שעות בבית שלה. היא כל כך נתנה מהלב שלה לכל אחת ואחד. לכל אחד שהגיע נתנה להרגיש שרק לו חיכתה מהבוקר, תחושה שאלוקים מחכה לך. אישה קשובה ואהובה שלימדה אותי להתמודד עם מציאות של בעל שבתחילת נישואינו היה חילוני. היא לימדה אותי לראות באחר מה הוא כן - ולא להסתכל על השלילי. לראות את מה שיש, זה סוד הפסיכולוגיה החיובית, וכשאת רואה את האחר באופן חיובי - זה מאפשר לטוב הזה לגדול. אצלו. אצלך".

"אני מתגעגעת אליה מאוד. אני באה לפקוד את קברה, מלבד זאת אני מדברת עליה מהבוקר עד הלילה, כותבת עליה, ובקשר עם משפחתה. אני אסירת תודה שהיא לקחה אותי יד ביד והראתה לי את עולם התורה בצורה הכי נשית ועמוקה, פתחה בפני עולם של תפילה. הרבנית השקיעה בי המון זמן, ונטעה בי המון הבנות".

תוך כדי תהליך ההתחזקות, עזבה אפרת את עבודתה ב'ידיעות אחרונות'. בד בבד, החל בעלה גם הוא לחזור בתשובה, ובמשך 15 שנים היא היתה אימא במשרה מלאה. "למדתי הלכות וספרי מוסר. עבדתי בלהתקרב ליהדות ולגדל את הילדים".

קרדיט: מאיה הבלין

ברכת הרבנית: 'שתזכה לבשר ברדיו על בואו של המשיח'

לפני מספר שנים חזרה לכתוב ב'יתד נאמן'. בעקבות טור שפרסמה פנתה אליה עורכת מוסף קטיפה (המגזין הנשי של המגזר החרדי) בו התחילה לפרסם טור שבועי קבוע. אפרת: "כתבתי מליבי על התהליכים שמתקרבים ליהדות עוברים, מהצד העמוק. דברים שלא נעים לדבר עליהם, כמו: איך מרגיש בעל תשובה בימי זיכרון, יום העצמאות, יום השואה, ואיך הורים של מתקרבים ליהדות חשים ביום יום ובשמחות".

איך הורייך קיבלו תהליך החזרה בתשובה שלך?

"אבי אדם מאוד חושב ועמוק ויש לו חוש הומור. הוא קיבל את התהליך שעברתי בהבנה. הוא אינו אדם דתי, אבל הוא בא מבית מלא במסורת. כיום אני מופיעה איתו מול נשים מציבורים שונים, כחלק מהניסיון ליצור גשר בין העולמות, והוא מאוד מכבד עד לרמה שהוא יודע באילו מילים להשתמש, ובאילו מילים לא להשתמש כשהוא מול קהל נשים כזה או אחר.

"הקשר שלי עם הוריי מהווה דוגמה לכך שלא הסכמתי לוותר על קשרים בגלל ההתקרבות ליהדות. החכמה היא לדעת איך לגשר. לאימא שלי למשל היה מאוד קשה עם התשובה. אימי אישה מאוד ערכית, עיתונאית בנשמה, שבאה לעשות טוב ולתקן את העולם. אדם שרואה את האנשים השקופים, ותהיה מוכנה להילחם עבורם. היא אכפתית ומצפונית, ולא הבינה למה צריך לחזור בתשובה. היום הקשר שלנו נפלא. זאת תוצאה של היכולת להכיל מורכבות, דבר שצריך ללמוד. בכל אחד, וגם בתוכי יש המון אהבה להורים, לאלוקים, ולעם ישראל. לפעמים, כשאתה בוחר דרך והיא נוגדת דרך של מישהו אחר זה יוצר קונפליקט גדול. אני כל הזמן מדברת על איך לחיות יחד כמשפחה מאוחדת למרות השוני".

ניסית להחזיר אותם בתשובה?

"לא ניסיתי להחזיר את הוריי בתשובה, אבל אולי בגלל שהייתי מודרכת. נהגתי להתייעץ כל הזמן עם הרבנית קנייבסקי ע"ה והיא לימדה אותי להסתכל אחרת. לגדולי ישראל יש ראייה מרחבית. באחת הפעמים הבאתי את אבא שלי אליה. כשהיא שמעה את הקול הרדיופוני שלו, היא בירכה אותו: 'שתזכה לבשר ברדיו, עם הקול הזה, על בואו של המשיח'. כתבתי גם על השלב הזה בתשובה. בהתחלה בעלי תשובה באורות, הם רוצים שכולם יראו את מה שהם רואים. אומנם זה מגיע ממקום טוב, אבל צריך להכיל את העובדה שהצד השני לא נמצא במקום הזה, ולדעת איך את מנצלת את הכוחות שלך נכון".

אפרת עוסקת בייעוץ רגשי. "הפסיכולוגיה המודרנית מנתחת את נפש האדם, אבל התיאוריות מופיעות במקורות שלנו", היא אומרת, "מרתק אותי לראות שמה שכתוב במקורות היהודיים הקדושים על גוף ונפש, מופיע אחר כך בכתבים מודרניים. השיטות החדשניות מפרקות לפרטים קטנים את היסודות מעולם הקודש. מלבד זאת, אם בעבר עולם הטיפול הפסיכולוגי המודרני ניסה לדחוק את מקומו של אלוקים מחייו של הפרט, בשנים האחרונות אלוקים והאמונה מקבלים מקום של כבוד". אפרת אומרת שהקשר עם בורא עולם נוכח בעוצמה בחייה, "בין אם בתפילה בבית הכנסת, מתחת לעץ או בים. משם מתחילה תשובה - כשמתקיים קשר עם השם. נושא התפילות חזק אצלנו בבית, מבלי שאני מכריחה או שואלת את ילדיי אם אכן התפללו. כשיש קשר עם הקב"ה יש תורה ומצוות. הקשר עם הקב"ה הוא סודי, אישי ופנימי. כשהקשר קיים ישנו זרע של אמונה. הדיבור עם השם בוקע מנקודת אמת שלנו, נקודה של עומקא דליבא. הרי כולם מחפשים להרגיש אהובים, שיעשו להם 'לייקים' או יקראו מה שכתבו. החיפוש הוא זילות של רגש עמוק הרבה יותר של צורך להרגיש אהובים ורצויים, מוצלחים ונכונים. כשאתה בקשר עם הקב"ה אתה חש אהוב, רצוי ומחובק".

"אני מטפלת בקליניקה בנערות נושרות והורים חרדים מבית, צדיקים ומקסימים, מכל המגזרים שנשארים עם חלל ענק של חוסר אונים. זה מצב שלא הכירו עד למפגש עם אחד מהילדים שלהם שעושה צעד של נשירה. כשילד עושה משהו אחר מאשר חינכו אותו - כשחילוני עושה תשובה או כשחרדי נושר, זה מפעיל את אותם עוצמות של צער ועצב. קשה לראות מישהו קרוב אליך הולך בדרך כשאתה חושב שהיא טעות. לאדם של תורה יותר קשה כי מאחורי הדרך עומדת אג'נדה של קדושה. התהליך צריך להיות נינוח תוך הבנה שהילד טוב ויש לו אמונה וקשר עם השם. חבל שלפעמים הדברים החיצוניים מכריחים אותו להתרחק ולא מאפשרים לנו להיות בקרבה אמיתית".

מה דעתך על תנועת הפמיניזם העכשווית?

"התורה נותנת לאישה מקום חשוב ועמוק. אישה בתורה היא דבר קדוש, היא העיקר. ב-20 שנותיי בעולם החרדי, לא הרגשתי פעם אחת אפליה או השפלה. בעיניים חילוניות או ביקורתיות אני מבינה מאיפה מגיעים הרעיונות הפמיניסטיים, אבל אני לא במקום הזה. זאת זכות להיות אישה, אימא, ללדת ילדים ולהיות בבינה יתרה ויכולות רגשיות נשיות. אני לא רואה את כל מאבק הלוחמני הזה כמשהו שצריך להיות דורסני או עוצמתי. נכון, נשים צריכות להרוויח ולהצביע, אבל בנועם בלי מלחמות. אישה שונה מגבר, וזאת עובדה נפלאה. לכל אישה יש ייחוד היא לא צריכה להיות משהו שהיא לא".

שדה של 100 פרחים: הרבנית קולדצקי ועדן הראל

ספרה החדש של אפרת 'כל כך' נוגע במגוון נושאים ומדגיש את יצירת הקדושה במרחבו בקשר עם האנשים סביבנו. "משם נובטים ונוצרים זיכרונות ילדות", אומרת אפרת, "משם אנחנו ניזונים ומאכילים את ילדינו בנוסטלגיה. ככל שהמקום יותר מורעל או מזוהם ככה החוויה מתקלקלת. עם קצת הבנה וחמלה אפשר לראות את האחר באור שונה ולבנות בית יהודי אמיתי. הספר עוסק גם באהבה לילדים ולמתגברים, נוגע בנושאים של זוגיות, המון חומרים על תשובה, ענייני אמונה וקפיצה בין עולמות".

שדה של 100 פרחים. ''כמו שהיינו נערות''. קרדיט: מאיה הבלין

בספר שדה של 100 פרחים שצוירו על ידי נשים שונות. "כשהגרפיקאית עשתה את העיצוב היא העירה, ובצדק, שצריך אייקון או סמל שיפריד בין טור לטור. חשבתי מה כבר אפשר לעשות? תוך כדי תפילה על כך, בורא עולם נתן לי רעיון מקסים - ביקשתי מחברותיי, ומנשים משמעותיות עבורי בתהליך החיים, שייצרו פרח פשוט, כמו שהיינו משרבטות כשהיינו נערות. כולן נענו באהבה - סיוון רהב מאיר, כרמלה מנשה, מיקה קרני, עדן הראל, איה קרמרמן, הרבנית קולדצקי, הרבנית חברוני ועוד. יחד יצרנו שדה של 100 פרחים ובסוף הספר יש מגדיר פרחים - אינדקס עם השם של כל אחת שציירה פרח".

למה קראת לספר "כל כך"?

"אנחנו גדלים וחיים בחברה שמקדשת את התחרותית, בה את צריכה להיות מצוינת. אחד המקומות שאדם מרגיש הכי אהוב הוא בקרבה לקב"ה. בתור נשים אנחנו כל כך רוצות לעשות טוב. את כל כך משתדלת - לכן היה לי נכון ומדויק לקרוא לספר ככה".

לסיום, כמי שמגשרת בין עולמות – יצירת גשר זאת מציאות אפשרית או חלום?

"זה אפשרי. זה מה שאני עושה רוב חיי. בספר יש פרקים שעוסקים בבית השלישי, כמו בית המקדש. כשיושבים אצלי בקליניקה זוגות במריבות בזמן קשה אחד עם השני, אני רואה מולי שלושה בתים – הבית ממנו באו, הבית שהקימו, והבית השלישי שילדיהם יבנו. יש אנשים שעמלים על אחדות על ישראל מהבוקר עד הערב. בכל דור ודור. אני בת להורים גרושים, ובתור ילדה נהגתי ללכת בין הבתים של הסבתות שלי שגרו בסמיכות. לא ידעתי שכל חיי למעשה אני הולכת בין עולמות - לעשות שלום בין אבא לאימא, לעשות שלום בין מגזרים אחרים, ולומר: בבקשה אל תריבו, אפשר לחיות באהבה והכלה".