בשמחה, הנה. סיון רהב מאיר על הביטויים שעשו את הבחירות

בבחירות האלה נשאלה רק שאלה אחת: טו ביבי אור נוט טו ביבי? התשובה השבוע הייתה ברורה מאוד. אנחנו מכירים אותו היטב, על מעלותיו ועל חסרונותיו. הוא במערכת הפוליטית יותר מ־30 שנה. על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק - רוב הציבור רוצה שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה שלו. לפעמים נדמה שאין פה בכלל בחירות. כמו שמדי פעם צריך לשלוח את הרכב למוסך, כך אנחנו הולכים פעם בכמה שנים לאשרר את המשך כהונתו. כל השאר, מפייגלין ועד גבאי, רעשי רקע. אם שלושה רמטכ"לים לא הצליחו להעביר קולות מהימין אליהם, המסקנה היא אחת: נתניהו, כך נראה, יהיה ראש הממשלה כל עוד הוא יוכל וכל עוד הוא ירצה בכך. אז מה עכשיו? אני רוצה לדבר על שלושה ביטויים שתפסו את אוזניי השבוע:

1

"עם ישראל". בני גנץ מיהר להכריז שעם ישראל אמר את דברו. כשהתבררה הפדיחה, נתניהו היה זה שהכריז שעם ישראל הכריע הלילה. ובכן, לו היה לעם ישראל דובר, הוא היה מוציא בתגובה הכחשה: אל תדברו בשמי.

יותר ממיליון איש הצביעו לגנץ, יותר ממיליון אחרים לנתניהו. חלק מעם ישראל התעורר ביום רביעי בתחושה נפלאה שהמדינה תמשיך להיות מונהגת בביטחון, בעוצמה ובכישרון, וחלק שוב התאכזבו וכאבו וכעסו וחשו, כן־כן, חמוצים. אלה ואלה הם ישראלים יקרים ואכפתיים. נתניהו לא ניצח 35־0. הוא ניצח 35־35. הוא לא חייב לתת לצד המפסיד מקום בקואליציה, אבל הוא חייב לתת להם מקום בלב. בקדנציה חמישית ושוברת שיאים הוא כבר לא צריך לריב איתם. הוא באמת מעליהם. עכשיו הזמן לפיוס, לרוח טובה, לנדיבות של מנצחים, לממלכתיות. אסור לימין לעשות לשמאל את מה שמפא"י עשתה כאן פעם לחירות.

כמה פעמים במהלך יום הבחירות קיבלתי הוכחה שמגיעה לנו רוח אחרת. שוב ושוב נשלחו אלי תמונות מהפעילים שמחוץ לקלפיות. רפאל סאלב מקריית־שמונה, למשל, צילם תמונה של תומכי ליברמן, כחול לבן, איחוד מפלגות הימין והימין החדש מחובקים ומחייכים. דנה בן סעדון כתבה לי מהקלפי בגדרה: "עבר עלינו כאן יום שלם של ויכוחים תוססים. אני פה עם אנשי העבודה, ליכוד, כולנו, ש"ס, כחול לבן, מדברים על הכל, הכי פתוח שיש. קבענו לנו כללים: בכל פעם ששמענו אמירה שעשתה לנו חשק להתפוצץ, כתבנו אותה בצד כדי להגיב אחר כך ולא להתפרץ. בסיום היום אפילו החלפנו מספרי טלפון והתחבקנו. עוד לפני פרסום התוצאות, זה גרם לי לחזור הביתה הרבה יותר אופטימית".

2

"אין אצלו מביך". בחמש לפנות בוקר, אחרי עשר שעות של שידור חי רצוף, התחלנו לדבר באולפן החדשות על האישיות של נתניהו. צחי הנגבי אמר שם שלוש מילים שנחרתו אצלי בזיכרון ואולי מסבירות חלק מהניצחון: "אין אצלו מביך". זה נכון, באמת אין משהו שמביך את נתניהו, הוא לא בוחל בשום דבר. הוא רעב. האיש שפוסע מעדנות בטרקליני הבית הלבן, האו"ם והקרמלין, יצא ביום שלישי השבוע להוציא מצביעים מחוף פולג בנתניה, בלי טיפת בושה. הוא התמסר גם הפעם לקמפיין שלו כמו נער בן 15 שהעלה פרויקט בהדסטארט וחייב שכל החבר'ה יתרמו מהר־מהר, בשעות האחרונות.

וכיוון שאין אצלו מביך, הוא ירד לרזולוציות הכי נמוכות בתוך הבלגן ששרר במפלגות שנמצאות מימין לליכוד: את הרב אלי בן דהן מהבית היהודי שריין ברשימה שלו, את עוצמה יהודית הצליח להדביק לאיחוד מפלגות הימין, והוא אפילו השקיע מאמצים רבים כדי שאלי ישי לא ישרוף קולות בימין ויפרוש לבסוף. מוזר שלא צלצל גם לאורן חזן. כל האנרגיות ותשומת הלב השתלמו.

ובכלל, בבחירות האלה, מי שהתאחד הרוויח, ומי שהתפצל הפסיד. החל מהמפלגות הערביות שהתפזרו והפסידו כוח, דרך אבי גבאי שזרק את לבני באופן משפיל וגם לא התאחד עם מרצ, עד בנט ושקד שעזבו את הבית – הבידול משחית. משחית פתקי הצבעה.

3

"ימין חזק". זו הייתה סיסמת הבחירות שלו, אבל נתניהו הוא לא ימין חזק, הוא יציב חזק. הוא מתון חזק. במובן מסוים הוא מציע נוסחת ביניים, תמהיל מרתק - הוא לא ימני אבל בוודאי לא שמאלני. הוא לא דתי אבל בוודאי לא חילוני. עובדה: בנט ושקד הציעו מדיניות ימנית יותר בעזה. משהו תקיף, אגרסיבי, שלכאורה ישחרר את החיילים ממגבלות המשפטנים וימוטט את חמאס. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. הציבור יודע שהמצב העגום בעזה נוצר בגלל אוסלו וההתנתקות, כלומר שנתניהו לא אחראי לסיבה, רק מנסה להתמודד עם התוצאה. וכן, עם העברות הכסף לחמאס, עם ההבלגה שלו על הירי המשפיל לעיתים, המצביעים בחרו בו ובמדיניות המרוסנת, הזהירה והמאופקת שלו. הוא לא הרפתקן. בזמן כהונותיו מעולם לא הייתה מלחמה, רק מבצעים. אין יותר ימין ושמאל, נתניהו לפני הכל.

גם בשדה היהודי נתניהו מציע נוסחה דומה. הליכוד אינו מפלגה דתית. האם הוא מפלגה חילונית? בוודאי שלא. מפלגה עם אג'נדה חילונית קיצונית, עם מצע של רפורמות בתחום הזה, לעולם לא תקים ממשלה. זה עוד משהו שבכחול לבן לא הבינו, כשאימצו את המצע של יש עתיד בתחום. נתניהו מציע איזו נוסחה מסורתית מרוככת. הוא מביע כבוד גדול לרבנים, ללומדי התורה, לשומרי המצוות, גם אם אורחות חייו האישיים שונים לגמרי. יהיה מי שיגיד שזה שימוש ציני ביהדות, אבל בסופו של דבר, בוחריו רואים מולם אדם שמדבר המון על אמונה, מסורת, מורשת, נצח ישראל, ומציע חיבור עמוק לחגים, לתנ"ך, לשורשים הלאומיים וההיסטוריים שלנו.

האמצע הזה, התברר השבוע, עובד.

הטור התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות".