בחירות 2019: "אסור לתת ללשון הרע לעלות על גדותיו, לדלוף מכלי הלב ולשטוף לנו הכל"

בתקופת הבחירות - כולנו נוטים לקחת צד - מי לימין ומי לשמאל. 

נרצה או לא נרצה, אוטומטית - כל מה שלא עולה בקנה אחד עם ה'צד' הזה - הופך להיות רחוק מהעין ורחוק מהלב - אך קרוב, קרוב מדי אפילו, ללשון הרע. כאנשים שומרי תורה ומצוות, אנו מצווים להשתדל ולהתרחק משדה הקוצים הזה - גם ובפרט כאשר אנו מתפתים להגיד משהו. מותר לקחת צד, מותר וצריך להילחם על התורה ועל הזכויות ללומדיה - בכל הכוח, מותר לחשוב מעט שונה כל עוד זה לא פוגע בעקרונות היהדות - אסור בתכלית האיסור להפוך את התהליך הזה לכלי התנגחות זה בזה. 

אסור לתת ללשון הרע לעלות על גדותיו, לדלוף מכלי הלב ולשטוף כל חלקה טובה שעוד נותרה במירוץ החושים המטורף הזה, שבו ככל שאתה קרוב יותר לקו הגמר - כך הגאווה עולה לך לגרון, מציפה לך את בריכות הראות ומכסה לך כמעט לגמרי את שדה הראייה המפוכח. 

כולנו עושים בחירות כל הזמן. אנחנו בוחרים במי להאמין ובמי לא, אנחנו בוחרים מה לאכול וממה להישמר, אנחנו בוחרים היכן לגור, עם מי הילדים שלנו ישחקו, מה לומר ולמי... הבחירה היא הכלי הכי חזק שלנו, זה שמבדיל אותנו מהבהמה שבה - מה: כל מה שיש בה, זה מה שאתה רואה כלפי חוץ, ולא מעבר. 

לשחרר את הלשון הרע שקל לו כל כך לדבוק בנו בימים אלו  

ההבדל בין לעשות בחירות כל השנה, לבין לעשות בחירות בתקופת הבחירות - טמון במילה 'בחירות' בעצמה. מצד אחד, יש כאן חירות והכל צריך להיעשות בצורה 'חופשיה'. לכאורה כל אחד יכול להגיד כל מה שעולה על רוחו... למה לכאורה? כי לפני המילה חירות, נמצאת האות ב' שאם נכתוב אותה במילוי היא תיתן משמעות אחרת לגמרי - בית. 

הארץ הזו, האחים האלה שבונים את ה'משפחה' הגדולה הזו שנקראת עם ישראל - זה הבית שלנו, ואין לנו בית אחר. 

אם אנחנו רוצים לקנות כאן חירות אמיתית, אנחנו קודם כל צריכים ליצור תחושת שייכות אמיתית, כזו של בית. אנחנו צריכים לפתוח דלת ולהזמין, לפתוח חלון - לאוורר אווירה, לפתוח לב - ולהכניס בו כמה שפחות שיפוטיות ושנאת חינם בשם ה'בחירות' שאנחנו עושים. הבחירה היא מה שהופכת אותנו למי שאנחנו, היא מה שמבדילה אותנו מהבהמה והיא מה שאנחנו מצווים לשמוח עליה - אך לא נצליח בשום פנים ואופן לעשות זאת באמת, אם נבחר מתוך מקום של אסירי עוני וברזל. 

עלינו לצאת מהמחשבות שכולאות אותנו בתוך בית סוהר כזה או אחר, וגם בתוך הבחירה שלנו בצד מסוים, במפלגה מסוימת - לדעת לשחרר... אני לא אומרת לוותר על העקרונות החשובים, אני לא אומרת להפסיק להילחם על מה שחשוב, ואני לא אומרת להשתכנע לבחור במשהו אחר. אני אומרת פשוט לשחרר את הלשון הרע שקל לו כל כך לדבוק בנו בימים אלו, כמו היינו מתבן בתוך דיר של כבשים. 

עלינו לעשות בית לחירות בתוכנו, ולהגן עליה באמת  

אני אומרת לעצור, ולהקשיב לקול הדק, הכמעט בלתי מורגש הזה שבתוכנו - שצועק לנו לחשב מסלול מחדש, בתוך מה שהפך להיות רפש כל כך מסוכן. בליל של מילים ועוד מילים ועוד - שכמעט לא אומרות דבר. אנחנו נלחמים על מקום, על פיסת שפיות, על היכולת לומר - אבל מה אנחנו אומרים בעצם אם זה לא נאמר מתוך כבוד הדדי?

מה אנחנו מבקשים לשחרר לאטמוספירה - אם אין מדובר במסה משמעותית? 

מה עשינו בזה אם הגזים - או המילים במקרה שלנו, מקיפים 'גוף' שאינו שמיימי ושאין לו שום חשיבות עליונה?

מה אנחנו מביאים איתנו מתוך העולם האינסופי שבתוכנו - אל העולם שמקיף אותנו ונמצא מחוצה לנו - אם הוא נטול כל קשר למסה המשמעותית שהיא, במקרה שלנו - היהדות וערכיה?

מה הצלחנו להשיג אם בבחירות שלנו אנחנו לא שונים מהבחירות שעושה עכשיו אינדונזי, צ'רקסי או איראני?

בדור וירטואלי כשלנו, שבו כל אמירה הופכת לתקתוק מתנשא על מקלדת - לשון הרע לצערי, זה לא משהו שמתחיל ונגמר בדיבור. אנחנו מוקפים בלשון הרע כל יום, כל היום, במיוחד בתקופת 'הבחירות' - וכאן עלינו לעשות בחירה אחרת לגמרי. במעטפה אחת מאחורי הפרגוד, בסודי-סודיות ומבלי שאף אחד יראה - עלינו לבחור בבית ובחירות. 

עלינו לעשות בית לחירות בתוכנו, ולהגן עליה באמת. 

איך מגנים על החירות? פשוט מאוד: משחררים את ידיה מהלפיתה הכואבת של הברזל על ידיה, ושולחים אותה הביתה. אל הקרוב, המוכר, הנכון או במילים אחרות - כל מה שעושה נחת רוח אמיתית לקב"ה. כל מה שהקב"ה אוהב ומקרב אליו.