תתבונן פנימה ותצעק: "אני במצרים! לא רוצה להיות כאן!"

ישוב בשדה מול הנוף, מחפש את הנקודה שלי בתורה, בחיים. נקודה שקשורה.

מצרים. חשבת שיצאת משם?

לך לשם, תעמוד מולה, תתמודד.

"מי זו מצרים של ימינו?", אני שואל.

דממה…

נסה לחשוב, נכון יותר – להרגיש. את מצרים אין צורך לחפש, היא כאן ועכשיו.

יש רע בעולם, יש טומאה, יש מצרים, זאת עובדה.

פשוט צריך ללכת לשם, לרדת עד אליהם כדי לעמוד מולם ולומר: "חברים, אני מכאן רק עולה. זו דרכה של הגאולה, היא חייבת לעבור דרך מצרים, דרך 'בוא אל פרעה'".

בתחילת תהליך התשובה הייתי משוכנע שגלות היא עניין למי שעדיין לא קיבל את אורות הקדושה ולמי שעדיין לא עף השמיימה.

החבטה הראשונה על הקרקע הבהירה לי שזהו בעצם תדר החיים. יש גלות, ובסופה – גאולה. יש ירידה, ואז, אם ירדת נכון, אז תהיה עלייה. זה הרצוא ושוב, זו המטוטלת של החיים. רק צריך להחזיק את החבל.

קשה להבין את עומק האחיזה שהייתה לעמנו במצרים, כמה אנרגיה השקיע הקדוש ברוך הוא כדי לשחרר אותנו משם.

לא לחינם זהו האירוע המכונן שלנו כעם. לא הירידה שלנו למצרים, אלא היציאה ממנה, או נכון יותר – אופן היציאה. יצאנו ממצרים ולא נוכל לשוב אליה עוד.

ואולם אם נשוב לשם, וכנראה זה עומד לקרות, כך הוכיח העבר, אז ניזכר שיש דבר אחד שהניח השם יתברך לכל אחד מאיתנו בלב, או אולי חרט בנשמה – הרגע הזה, שבו אתה פתאום פותח את העיניים בבוקר, אומר "שלום" מנומס לכל הנוגשים, הולך לעבודה בלבנים, בחומר, בטיט או במחשב, שומע את אבחת השוט או את הרכב שחולף במהירות, ואז נשמעת צעקה פנימית עצומה…

"אני במצרים! לא רוצה להיות פה עוד!". ואתה הוא שצועק את זה, כי זה טבוע בך, בנו כולנו. יהודי, בכל מקום שיהיה על הכדור, באיזה סוג מצרים שהוא שבוי – משהו בתוכו יצעק לו את הצעקה הזו: "אתה במצרים". והחלק הפנימי יענה לו: "לא רוצה את זה. היה לי טוב, אבל זה לא הייעוד שלי. כיף כאן, אבל מקומי קרוב יותר לנשמה שלי ולמי שברא אותי".

איי-איי-איי, הרגעים הבודדים הללו בחיים שתופסים אותנו ברגעי השבר והכאב… הרגעים שמצרים עולה על גדותיה בחיינו, ואז… אז מתחילה הגאולה.

הדרך לגאולה מתחילה בהכרה בעובדה שאני בגלות.

טוב, צבי, יפה. ואיפה המצרים שלך?

מצרים שלי היא הקיבעון שאני סוחב עוד מתקופת מצרים שלי.

הילדות. לא בגלל שהייתה לי ילדות קשה. להיפך, היא הייתה נפלאה, אלא שהמערכת והחברים לא בדיוק התאימו את עצמם לתמונת העולם הרגשית שלי. לא תמיד הייתה לי יכולת לבטא כאב.

“אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא בוכה אף פעם” – כך שמעתי פעם והפנמתי. "אסור לבכות, אסור לדבר על כאב, אסור שיכאב".

להיות שם ולא להודות – זה מצרים.

לא לחלום את החלומות שלי, אלא להגשים חלומות של אחרים – זה מצרים.

לעשות את מה שאתה צריך כי… ולא לעשות את מה שנולדת עבורו – זה מצרים.

לעשות מצוות ואחר כך להצטער עליהן – זה מצרים.

לחזור עייף מהעבודה, לא להקשיב לאשתי, להיות קצר עם הילדים, להביט בטלפון יותר מאשר על השמיים – זה מצרים.

לא ליהנות מהתורה ולא לשמוח – זה מצרים…

לבוא אל פרעה זה לבוא אל הכאב שלך.

אל תברח אל המקומות הלא טובים כדי לצאת משם. תצעק "אני במצרים"...

כאן גם אני (באמצע הכתיבה) מתפנה לצעוק. אני במצרים.

כן, יש תחומים שבהם אני במצרים, והם מחכים לגאולה. אי אפשר לברוח מאופציית החופש, נולדנו לזה!

אתחלתא דגאולה עוברת בהבנה שזו מצרים, דרך הצעקה והרצון לצאת, ואז הקדוש ברוך הוא נכנס לחלל הזה, הוא ולא מלאך.

אני עדיין שומע את אבחת השוט. מצרים זה לפעמים כאן ועכשיו, פנימה בתוך הנפש. פרעה השתכלל עם השנים, ולרשותו הטכנולוגיה והתחכום. אני בא אליו. לא מפחד מכאב, מביזיון ומבדידות; אני הולך לפגוש אותם, לעבור דרכם. זו דרכי לגאולה.