מיקה קרני: "אני בטוחה שעוד יבוא יום ובו אשמור שבת כהלכתה"

נעים להכיר

"מיקה קרני, 46, נשואה ואם ל-4, מתגוררת ברעננה, מוזיקאית".

ניצוץ של נוסטלגיה

"כשהייתי בכיתה ג' גרנו במושב מולדת מול הרי הגלבוע. באחד מימי החנוכה ציינו את החג במסיבה שהתקיימה באחד המקלטים במושב. עד היום אין לי מושג למה, אבל התעקשתי ללבוש דווקא כובע שיותר מתאים לפורים, סומבררו ענק, אמיתי, ועבה כמו קסדה. מתישהו במהלך המסיבה עליתי על גג המקלט, כנראה שלא נזהרתי מספיק, ובבת אחת נפלתי ממנו.

"איבדתי את ההכרה כמובן, ובנוסף לכך שברתי את שתי הידיים והרגליים. ב"ה את הראש לא שברתי, בזכות הכובע הענק שמסיבה לא ברורה לבשתי. הוא פשוט הציל את החיים שלי. כשההכרה חזרה אלי, ראיתי שהכובע התמלא בדם. מעבר לזה, לעולם לא אשכח את הריח שהרחתי אז. זה היה ריח של מוות. לא היה אפשר להתבלבל.

"זה שלבשתי את הכובע דווקא ביום הזה, גרם לי להאמין, כבר בתור ילדה, שדברים לא קורים סתם בעולם. אני מרגישה שהייתה שם התערבות אלוקית. כשאתה כל כך קרוב למוות, זה משנה לך משהו בתודעה. קשה לי להסביר מה בדיוק, אבל זה שינה. ומעבר לכך, עם ובלי קשר, תמיד הייתה לי חיבה לאנשים עם חזות דתית. הרגשתי שחיבור למסורת זה משהו חשוב, משהו טוב. יחד עם זאת, למדתי באותו מקרה שכנראה עשיתי צעד מיותר לקראת התהום. אני בן אדם שמטבעו אוהב ללכת על הקצה, והנפילה הזו שינתה אותי. הבנתי שלא כדאי להסתכן. היה בזה משהו שהרגיע אותי".

ניצוץ של שורשים

 "אמנם גדלתי בקיבוץ חילוני, בלי שום סממן יהודי, אבל סבא שלי, ממקימי קיבוץ 'רמת השופט' של 'השומר הצעיר', שמר שבת, חגים, הניח תפילין, ועוד. עם זאת, סבא הסתיר את זה. הוא לא רצה להרגיז את חבריו לקיבוץ, ולהיות שונה, אז שמר מצוות רק בתוך ד' אמותיו. אגב, זה מאוד מרגש, אבל יום אחד הגיעו אלי התפילין של סבא והפמוטים של סבתא. בעלי מניח את התפילין של סבא יהודה, ואני מדליקה בערב שבת את הפמוטים של סבתא מלכה, וזה מאוד יקר ונפלא בעיני".

ניצוץ של עשייה

"אני מאמינה שבכל יצירה יש חלק אלוקי. חלק שהוא מעליך, שהוא לא בידיים שלך, לא בשליטתך. הנקודה הזו מאוד הנחתה אותי מאז שעשיתי את הפרויקט שלי. ובכלל, באמנות, אני מאמינה שאתה צריך להיות קשוב לדברים שבאים אליך בלי שאתה מכוון אליהם. ואם אתה מספיק קשוב, אז אתה תלך בדרך מעניינת שלא חלמת עליה. כשאני עושה את המלאכה של היצירה, אני עושה אותה מאינטואיציה. ובמקום הזה אני פשוט נהיית צינור למשהו שעובר דרכי. אני לא לוקחת קרדיט על שום דבר שקורה שם. זה לא משהו שאני ממציאה, זה משהו שאני מוצאת.

ניצוץ של התעוררות

"בילדות שלי הייתי קצת מחוברת ליהדות, אבל בתיכון הייתה התרחקות. זה פשוט פתאום כבר לא היה חלק מהחיים שלי, אבל ממש לא מתוך אנטי. ואני ממש זוכרת את הרגע שהחיבור לה' חזר להיות מאוד נוכח בחיי. גרנו באמירים, ישוב טבעוני בגליל, ליד מירון, ובמשך 3 שנים הזמינו אותי לשיעורים של הרב יובל אשרוב, שהיו בבית של דורון שפר, שכן שלנו.

"אני זוכרת שזה ממש הרגיז אותי ששוב ושוב הזמינו אותי לשיעורים האלה. הזמנתם, לא באתי, תשחררו. יום אחד, לא יודעת למה דווקא אז, החלטתי לראות מי ומה זה. זה היה בשבוע שבו קראו את פרשת בראשית, הרגשתי שזה אולי סימן להתחלה חדשה, והשיעור שהגעתי אליו עסק בנטילת ידיים בבוקר. כמה שהייתי עצבנית לפני שהגעתי, הייתי הרבה יותר עצבנית אחרי שהגעתי. יצאתי משם עם אנטי עוד יותר גדול מאשר זה שבאתי ממנו.

"אני חושבת שזה קשור לזה שהרב יובל מאוד בטוח שהוא אומר. ושאין לו ספקות. ונראה לי שזה מה שהרגיז אותי. עם זאת, אני חייבת לומר שזה הרגיז ושכנע אותי בעת ובעונה אחת. הדברים של הרב אכן חדרו אלי, קניתי נטלה, והתחלתי ליטול ידיים. וזה פשוט עבד. עשה לי טוב. המעשה עצמו שכנע אותי שזה נכון לי. ראיתי כי טוב, אז המשכתי ללכת לשיעורים שלו, למרות ה'אנטי' שעדיין היה לי. לאנשים הייתי אומרת שאני הולכת לשמוע אותו בגלל הדיבורים שלו על בריאות טבעית, אבל זה היה סתם תירוץ. באמת רציתי לשמוע אותו. הנשמה שלי הייתה צמאה לדברי תורה, וזה בא לי בול בזמן. זה היה כמו מזון לאיבר שאתה לא מודע לקיומו, אבל פתאום אתה מתחיל להרגיש אותו.

"המשכתי ללכת לשיעורים, ולאט לאט קיבלתי על עצמי עוד ועוד דברים. הפסקתי ללכת עם מכנסיים, התחלתי ללכת למקווה, התפללתי חזק לה' שאצליח לא להופיע בשבת, ועוד. עד אז הופעתי בשבתות, ולא היו לי תחילת שבוע וסוף שבוע. רק זמן ארוך כזה, שנמתח. כשעבדתי בשבת לא היתה לי מנוחה. אני מאוד רוצה לשמור שבת כהלכתה, ויודעת שזה יקרה. הרבה מהחברים שלי היום הם דתיים, ואני בטוחה שזה יעזור לזה לקרות".

ניצוץ של תפילה

"אני מתפללת כל הזמן. לתפילה יש מקום חשוב ומציל נפש בחיי. אני בן אדם מאוד סוער, שחווה המון שמחה ועצב כמעט באותו זמן. אני יכולה לעבור מהר מאוד מ'היי' ל'דאון', והתפילה עושה לי איזון ביניהם, כי יש בה משהו מאזן. בתפילה אפשר להודות על מה שיש ולבקש את מה שאין. ובכלל, מאז שהתחלתי להגיד 'מודה אני' וליטול ידיים בבוקר, אני פותחת את היום בצורה אחרת לגמרי. אני זוכרת שזה לא מובן מאליו שאני פה, וזה משנה את כל ההוויה.

"אגב תפילה, מי שמאוד עזר לי גם בעניין הזה, הוא הרב יובל אשרוב. אחד הדברים הראשונים ששמעתי ממנו היה שאם אדם רוצה לעשות שינוי בחייו, שיקום עם הנץ החמה ויתפלל שחרית. ופשוט התחלתי לעשות את זה. קמתי בארבע וחצי בבוקר והתפללתי שחרית.

"תפילת שמונה עשרה כתובה בלשון רבים, אתה מבקש בה לא רק על עצמך, וזה עורר בי רגשות טובים לאנשים שהיו לי רגשות לא טובים כלפיהם. זה ממש הפך לי את כל ההסתכלות. התחלתי להרגיש יותר את הסביבה שלי. אמן, באופן טבעי, מאוד שקוע בעצמו, וזה עוזר לך לראות את האחר. את מי שלידך. אגב, המשפט שהכי אהבתי מהתפילה הוא: 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. כנראה שזו הבעיה הכי גדולה שלי, העניין עם האגו".