"את לא חנוקה? לא מרגישה מוגבלת?" – שאלה תלושה מהמציאות

אושר.
לא חשבתי שבגיל כל כך צעיר אזכה להיות מאושרת .
לא הבנתי בכלל מה זה .
חשבתי שזה איזה משהו שיגיע מתישהו באיזה שלב בחיים, כשאהיה אמא או סבתא ותהיה לי משפחה .
כשארוויח יותר, אולי... כשלצדי יהיה עוד אדם, אולי... לא חשבתי שככה, אני, לבד (+מינוס בבנק) - אוכל להיות מאושרת .
לא אשקר. יש רצונות, יש חוסר, יש שאיפות, יש על מה להתפלל והרבה, ב''ה, אבל ההרגשה הזאת, הפנימית והקבועה שבלב - אושר, שמחה, סיפוק עצום, הכרת הטוב .
אני יהודיה, יש לי אבא וזו רק ההתחלה .
בתהליך החזרה בתשובה לא פעם חברה שאלה אותי - "את לא נחנקת? את לא מרגישה שזה מגביל אותך?".
ובאמת, אם נסתכל על זה, התורה לא משאירה מקום פנוי. אין, בכל פינה וסיבוב היא נמצאת (ב''ה).
בכל סיטואציה בחיים, אפילו היומיומית והפשוטה ביותר, עד לרזולוציות הכי הכי הכי קטנות - התורה וההלכה נמצאים. אין מציאות של - "כשאני מתפללת אני עובדת השם, כשאני מברכת אני עובדת השם, אבל כשאני עם חברות אני פשוט חברה, וכשאני עובדת אני פשוט עובדת". אין מציאות כזאת .
השם נמצא בכל מצב. אני יהודיה בכל מצב ולפני הכל. כשאני יושבת עם חברות והשיחה גולשת לדיבורים אסורים כמו לשון הרע - אני לא אזרום כי "עכשיו אני עם חברות". נכון, בא לי לזרום בשיחה, ומי רוצה להיות המעפן שעוצר את הכיף והריכולים העסיסיים? אבל אני אעצור - כי השם לפני הכל .
כשבעבודה אין לי כוח ובא לי לדבר בפלאפון או להתבטל בלי שהמנהל יראה, אני זוכרת שהמנהל הגדול רואה, ואין מצב לגזול - כי השם לפני הכל .
בעצם הקב''ה הכניס את התורה לכל פינה ופינה בחיים שלנו. חונק קצת, לא? לכאורה יש משהו במה שהחברה אומרת. ובאמת, מהצד, זה ממש נראה ככה .
אני מוצאת את עצמי במקומות שלא חשבתי בחיים שאגיע אליהם, עושה בחירות קשות שבחיים לא הייתי מדמיינת שאהיה מסוגלת לעשות, וויתורים שבחיים לא הייתי מדמיינת שארצה בכלל לעשות .
ובכלל, בואו נדבר על דחיית סיפוקים, זו מילת המפתח פה .
זה בא לידי ביטוי בכל - במחשבות ובדיבורים באכילה, בשינה, בוקר צהריים וערב, בבילוי עם חברות ובבית עם המשפחה. בא לי להמשיך לשבת על הספה ואין סיכוי שמשהו יזיז אותי ממנה - אלא אם כן אמא שלי תבקש שאביא לה משהו, וזה כיבוד הורים, וזה רצון השם, והשם לפני הכל .
חברה זרקה לי הערה ובא לי להחזיר לה ולעקוץ אותה, ויש לי בדיוק, אבל בדיוק מה להגיד - אבל זו הלבנת פנים, וזו פגיעה בחברה, ומה ששנוא עליך, ואהבת לרעך כמוך וכולי וכולי, וזה לא רצון השם - והשם, כמו שכבר אמרתי - לפני הכל .
לכאורה זה מייאש, חונק, מגביל, הורג! לכאורה היא צודקת .
אבל העניין הוא, שזו בחירה. אני לא נכפיתי להכניס את השם לכל פינה ופינה בחיי, זה פשוט היה הרצון הכי ברור וטבעי שלי כשהתחלתי להבין מה זה העולם המדהים הזה שנקרא יהדות, 
וכשבחרתי להיכנס אליו.
לא יכולתי להתעלם מהאמת, מהיופי, מהחוכמה האדירה. לא יכולתי להעלים עין ולהמשיך בחיים כרגיל .
לא אצייר את עצמי מושלמת (גם לא קרובה), ברור שיש נפילות, אנחנו בני אדם, אבל הרצון הזה, הפנימי, שבער ועוד בוער בי - לקח אותי עד היום למקומות שלא חשבתי בחיים שאוכל להגיע אליהם, וברוך השם ממשיך לקחת !
והרצון הזה רק הולך וממשיך ובוער, ב''ה, ועוד ימשיך בע''ה, ובעצם ללכת נגדו, זה המגביל, זה החונק .
ובדיעבד, אחרי בערך 10 שנים של עבודה עצמית (שאפילו לא קרובה לקרובה להתחלה של ההתחלה של ההתחלה של האמצע של הסוף), של ניסיונות, של למעוד ולקום, ולמעוד ולקום (להכפיל ב 58965458 בערך), ושל (שוב) רצון שבוער ולא נגמר, ומטרות שהגעתי אליהן ועוד הרבה מטרות שנוספו וכברת דרך שרק הולכת ומתארכת, אני יכולה להגיד - בעצם אני לא יכולה להגיד, אין לי מילים. פשוט אין .
אני אנסה לתאר את מה שאני מרגישה בלב, אבל קחו בחשבון ששום, אבל שום תיאור לא יוכל להמחיש באמת אפילו קצת. זו פשוט תמצית של תמצית של תמצית. זה פשוט משהו מטורף, זה שינוי מטורף שבחיים, אבל בחיים לא הייתי מדמיינת שיכול לקרות בי. זה שינוי שאני רואה אותו כל כך בדיעבד, שפתאום אני שמה לב לכמה דברים השתנו, כמו מטפס שעולה ועולה ופתאום קולט 
לאיזה גובה הגיע.
זו חוכמה אדירה וכוח עצום עצום, שיכולים להגיע רק מתורת אמת, רק ממקור חיים, חוכמה ושפע כמו השם יתברך. כל פינה שהתורה נגעה בה בחיים שלי הפכה לכל כך הרבה יותר טובה. התורה פשוט נתנה אור, שמחה, צבע ויופי בכל פינה שהיא נגעה בה. פתאום אני קולטת שאני אדם אחר .
פתאום אני קולטת שסיטואציה, שלפני כמה שנים הייתי יכולה לרתוח בה מעצבים, לכעוס על הצד השני, לירות מילים כואבות, להרגיש כעס נוראי ותחושה נוראית בלב, היום – אוקיי... קורה .
פתאום יש יותר הבנה, פתאום יש יותר הכלה, פתאום יש יותר ניסיון להבין את הצד השני, וגם אם לא - זה פשוט לא מעסיק אותי. פתאום זה מתקבל בנחת, פשוט נחת. אחחחח !
פתאום אני מתחילה להתנהג כמו שבת להורים צריכה להתנהג; פתאום אני מתחילה להתנהג כמו שחברה ואדם טוב צריכים להתנהג; ופתאום אנשים שמים לב, ואנשים גם מעריכים, ומחמיאים. כמה נחמד להיות בסביבת אדם שרוטן פחות, מתעצבן פחות, מתלונן פחות, שלא מרכל (שוב, לא מושלמת, אבל הכל יחסי). וכמה מדהים שזו לא הצגה! כמה מדהים שבן אדם באמת מתעניין, מאיר פנים באמת מהלב, דן לכף זכות - כי זה פשוט אינסטינקט ולא משהו מאולץ. כמה מדהים שבן אדם עובד על עצמו ומגיע לתוצאות, וכמה מדהים ספר ההוראות שנתן לנו את העבודה הזו !
נכון - זה מתחיל מהצגה, הצגה ממש. את רותחת על בן אדם, אבל נושמת עמוק-עמוק וסוגרת את הפה, מנסה לדבר באדישות כאילו לא בא לך לצרוח ולקלל, ואם היה אפשר שהוא יעלם ברגע זה - מה טוב. בהתחלה זה מאולץ, מודה . אבל איכשהו, אחרי עוד פעם, ועוד פעם, ונפילה - וקימה, ועוד פעם, בלי לשים לב קורה שינוי מדהים. פעם, כשהייתי שומעת מוסר על מידת הכעס, או מישהי שקיבלה על עצמה לא לכעוס, זה היה נשמע לי תלוש מהמציאות. זה הרי לא בשליטתי, אני לא בוחרת להתעצבן, פשוט נקרה לדרכי בן אדם מעצבן, מה, לא ?
בחיים לא הייתי מדמיינת שבן אדם יכול לשלוט בזה באמת. בסדר, נשחק אותה, נסתום, נעשה פוקר פייס, נשמור רגשות בלב, נראה כמה זמן נחזיק עם זה.
אבל באיזה עולם, איפה, מה, מי היה מאמין שזה יכול להיות אמיתי ?
פתאום, בדיעבד, את מוצאת את עצמך בסיטואציה, וההתנהגות הזאת טבעית לך כל כך, ואת לא רואה אופציה אחרת. אין לך שום התנגדות של הרגש, הכל זורם, את לא צועקת על האדם המעצבן הזה, כי את פשוט לא מתעצבנת. פתאום הכדור בידיים שלך, את לא עבד לעצמך !
אולי זה העניין. פתאום אני בת חורין, פתאום אני חופשיה, וואו .
אני פשוט מבינה כמה השאלה הזאת - "את לא חנוקה? את לא מרגישה מוגבלת?" - תלושה מהמציאות לגמרי. את מבינה מי חנוק ומוגבל באמת. נכון, אני, לפני כמה שנים טובות .
איזו הרגשה מדהימה זו לצאת משעבוד לגאולה. משעבוד של היצרים, התאוות והרגשות - לגאולה, 
שהיא בעצם שיעבוד לאחד והיחיד – אבא'לה שבשמיים. אחחחח, ישתבח שמך .
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". פתאום מבינים כמה זה נכון. לא שאני לומדת תורה, אבל היי, עוסק... מתעסק... מקיים... בואו לא נהיה קטנוניים .
אין חוכמה כמו התורה, אין טוב כמו השם. כמה טוב השם, ישתבח שמו לעד.
יש לי דמעות כשאני כותבת את זה, וכמה כואב שאנשים לא מבינים, שאנשים רחוקים כל כך מלהבין.
כשהתחלתי לחזור בתשובה רציתי לקחת את כולם איתי. לא הבנתי, פשוט לא הבנתי איך אנשים עיוורים כל כך, איך הם לא רואים, לא מבינים, לא מרגישים?!
האמת, אם הייתי שומעת את זה מהצד, ממישהי אחרת, כנראה הייתי אומרת "נו, טוב, חזרה בתשובה אתמול, מתלהבת, יעבור".
ובאמת - הייתי בטוחה שיעבור לי, שאני אתרגל לזה. חשבתי שזו התלהבות של ההתחלה.
אחרי 10 שנים בערך אני יכולה להעיד, זה עדיין לא נתפס. זה פשוט הפך לצביטה בלב ולכאב אמיתי.

אותה חברה (כן, ההיא עם השאלה מההתחלה) הייתה גם מוסיפה תמיד כמה שהיא מרחמת על הדתיים, בעיקר החרדים. פעם הייתי מחזירה לה בספק עצבים - ספק התלהמות - ספק התגוננות, שהם אלו שמרחמים עליה, אבל לא באמת הבנתי והרגשתי את זה כמו היום. 
היום אני לא רק חושבת ככה, אני גם מרגישה ככה. זאת אני שמרחמת עליה, ועל עצמי הקודמת .
לא ממקום מתנשא, לא ממקום גבוה, אלא באמת מאהבה אליה - פשוט כואב לי, זה פשוט עצוב .
לפעמים אני מנסה לדמיין מה היה אם חלילה השם לא היה מוביל אותי למקום הזה, אבל אני ממהרת לחזור למציאות, כי זה פשוט מפחיד. איך אפשר לחיות בלי השם? איך אפשר לחיות בלי התורה? איזה כלים יש להתמודד עם החיים האלה בלי אמונה? איך אפשר לחיות בלי עבודה עצמית? איך בן אדם יכול לסבול את השעבוד הזה? ולמה, אם יש חירות כזאת מדהימה מתחת לאף ?
לצערי אין לי עזות דקדושה, ובד''כ אין לי אומץ לנסות להשפיע במילים או לנסות לשנות איכשהו את המצב. הכלי היחיד שאני משתמשת בו כרגע הוא תפילה .
אני ממש מנסה להיזהר במילים, כי זה נשמע גאווה, וזה כל כך לא מהמקום הזה. אני לא מבינה איך אני בעצמי הייתי ככה, אבל אני פשוט מודה לקדוש ברוך הוא ומבינה שזה כל כך, אבל כל כך לא מובן מאליו.
אין לי מילים, פשוט אין לי איך להודות לקדוש ברוך הוא על החסד הזה, על ההצלה הזאת .על הדעת שנתן לאנוכי חסרת הדעת לעשות את הדרך המדהימה הזאת ובצורה הנכונה, אין לי דרך להודות .
אני בעלת חוב ענק, עצום, אסטרונומי, וכל מה שאעשה כדי להחזיר אותו - יהיה כגרגיר חול לעומת כמה שאני באמת צריכה להחזיר .
אין לי איך לסכם את כל מה שאני מרגישה. לא יודעת אם יש דרך, וגם לא רוצה לסכם, כי יש עוד כל כך הרבה להגיד ולעשות, בעזרת השם .
פשוט אין סוף תודה לקדוש ברוך הוא, אבא כל כך אהוב שלי שמשך אותי אליו, ויהי רצון שהוא לא יעזוב אותי לעולם, ושאמשיך לרוץ אחריו באהבה, בשמחה ובכל הכוח עד יומי האחרון .
ויהי רצון שבעזרת השם כולם יראו, כולם יבינו, כולם ירגישו "ומלאה הארץ דעה את ה'". שנזכה לגאולה, פרטית, כללית, לביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש בעזרת השם אמן.