כך מאמתים מסמכים ובעלות על חפצים: מהן טביעות-חותם (בולות)?

בימי קדם, טביעות-חותם היו האמצעי המקובל לאימות מקוריותם של מסמכים חשובים ולסימון בעלות או מידע חשוב אחר על חפצים. כפי שמובא בתנ"ך:

"וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ".

"נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ".

המנהג לחתום בחותם מוזכר גם במשנה:

"אדמה [טיט אדום] כחותם המרצופים [- חותם על שקי סחורה]; דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כחותם האגרות [- קטן יותר]".

כיצד נחתמו המסמכים? מכתבים ותעודות שנכתבו על קלף או פפירוס, נגללו למגילה ונקשרו בחבל דק או חוט לבל יפתחו על ידי זרים טרם הגעת המכתב ליעדו. למקום הקשר הוצמד גוש טין קטן, ובעודו לח הוטבעה עליו חותמת שנשאה את שם הכותב או בעל המסמך, שם אביו, ולפעמים גם את תפקידו או תוארו.

(א) הטבעת חותמת על גוש טין רך, להכנתו לחתימת מסמך (ב) המסמך הגלול, קשור בחבל דק ועליו חותמת עם שם בעליו

המילים נכתבו בדרך כלל בכתיב חסר, ללא האותיות המשמשות לניקוד או שאינן נשמעות בדיבור (לדוגמה: "ירחמאל" ולא "ירחמיאל"), ולפעמים ללא רווחים ביניהן ("בננבי" ולא "בן נביא"), כנראה כדי לחסוך במקום המצומצם על גבי החותם הקטן.

חותמות קטנות מאוד נישאו בדרך כלל על גבי טבעת, למנוע אבדן ולהקל על השימוש.

כמו כן, קנקנים או שקים שהכילו מזון, משקים או תכולה חשובה אחרת, נסגרו ונאטמו באַטְמֵי טין רטוב. לשם זיהוי ושמירה, הוטבעה על האֶטֶם חותמת עם שם הבעלים. לפעמים הוטבעה החותמת גם על ידית הקנקן.

לאחר שהטין התייבש אי אפשר היה לפתוח את המסמך או את הכלי בלי לשבור את טביעת-החותם. כפי המוזכר במקרא:

"כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶֽחָתוּם [רש"י: אגרת החתומה בשעוה. (במקום טין)], אֲשֶֽׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא זֶה! וְאָמַר: לֹא אוּכַל, כִּי חָתוּם הוּא [רש"י: אין אני רואה בתוכה, לפי שהיא חתומה]". 

חדר הבולות

הממצא שמעיד יותר מכל על כך שבקרית השלטון פעלו אישים נכבדים בימי ממלכת יהודה הוא אוסף של חמישים ואחת טביעות-חותם שנמצאו במבנה סמוך מאוד לבית אחיאל. רוב הטביעות נשאו שמות עבריים, וחלק מאלה היו של שרים ופקידים בכירים המוזכרים בתנ"ך בימי ממלכת יהודה. המבנה שימש כנראה כמשרד או ארכיון מלכותי, בו נשמרו מסמכים כתובים על גבי קלף או פפירוס. השריפה הגדולה בעת החורבן הבבלי כילתה את המסמכים, אך הבולות העשויות מטין התקשו מחמת החום הרב, וכך נשמרו לשנים רבות.

הארכיאולוג שגילה את אוסף טביעות-החותם הנדירות הללו הוא פרופ' יגאל שילה, שחפר בעיר דוד בשנים 1978-1985. הנה הסברו של שילה אודות הבולות וכיצד הן מספקות ‏הצצה מרגשת לתוככי הסיפור התנ"כי:

"לאחר שחפרו את הרבדים מן התקופה הרומית ומן התקופה ההלניסטית, שכיסו את מרבית המדרון, הגיעו החופרים אל ראש מפולות החורבן של בית הבולות, שאינו אלא חלק מן החורבן הכולל של העיר בידי הבבלים בשנת 586 לפני סה"נ. בשכבת-חורבן זאת נתגלה מכלול ממצאים עשיר בתוכנו ובאיכותו... שלושת ימי החפירה בקטע זה היו ימים של התרגשות מרובה לחברי המשלחת. נמצאו כאמור, חמישים ואחת בולות... מופיעים בהן חמישים ואחד שמות עבריים... הנוסחה זהה בכולם, כמו, למשל, 'לעזריהו בן חלקיהו,' שפירושה: [החותם של] עזריהו בנו של חלקיהו... במכלול הבולות מעיר דוד לא נמצא שום מרכיב תיאופורי [- קשור לדת] שאיננו ישראלי... העדויות הארכיאולוגיות לחורבן העיר, המבוססות על פרטי האדריכלות ועל החפצים הקטנים, מעוגנות היטב במקורות ההיסטוריים, והן עולות בקנה אחד עם תיאור חורבנה של ירושלים במקרא...

שחזור חותם ''ליהואחז בן המלך'', המיוחס ליהואחז מלך יהודה לפני עלותו למלוכה. המקור שמור במוזיאון ישראל (תלת מימד והדמיה: שרי שורצברט)

בית הבולות משווה מימד אנושי לממצא הארכיאולוגי החומרי ומוסיף נופך לסיפור סופה של העיר, שכן נחשפה בו טביעת-החותם של גמריהו בן שפן הסופר, שפעל בחצרו של יהויקים שמונה עשרה שנה לפני החורבן, יחד עם אישים אחרים שמזכיר ירמיהו: ברוך בן נריהו הסופר, שריהו בן נריהו אחיו וירחמאל בן המלך.

אכן, אין לנו אלא לסיים את הדיון בנימה אישית ולהצטרף לדברים שהיטיב להביעם פרופ' נחמן אביגד באחד ממאמריו: 'אינני יכול שלא להביע את הרגשתי הפנימית בעת הטיפול בבולות אלה ופענוחן בפעם הראשונה. אתה חש כעין קשר אישי עם דמויות חשובות שלקחו חלק פעיל באירועים דרמטיים אלה, דוגמת ירמיהו וברוך, בזמן הקשה שקדם לנפילת יהודה'."

עד כאן דברי פרופ' יגאל שילה.

הקבלה נוספת עם הכתוב בתנ"ך נמצאה כאשר שמו לב שהבולות נתגלו בכלי חרס שבתחתיתם נקב. משערים שהמסמכים החתומים הושמו בכוונה בכלים אלו, כדי לשומרם לאורך זמן, כמובא בספר ירמיהו:

"לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה: אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה, וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים".

(צילום: זאב רדובן)

הנקב נעשה כדי לנקז החוצה רטיבות שהיתה נוצרת בכלים, ופוגעת במסמכים.

בדיקות שנעשו על הבולות שנמצאו בעיר דוד העלו שכולן נעשו מאותו הטין, של אדמת "טרה-רוסה" המצויה בירושלים וסביבתה, ולכן מסתבר מאוד שהן יוצרו באזור זה, ועבור אישים שחיו בירושלים וסביבתה.

באשר לצורות שעל גבי החותמות, מציין פרופ' נחמן אביגד כי בממלכת יהודה היתה נהוגה גישה צנועה לגבי אלמנטים קישוטיים בחותמות: "מן הראוי לציין את העדרם של עיטורים כלשהם... במרבית החותמות מיהודה משלהי תקופת בית ראשון".

חותמו של "שר העיר"

תגלית נדירה וחשובה נחשפה במהלך חפירות שערכה רשות העתיקות ברחבת הכותל המערבי בשנת 2017: טביעת-חותם מתקופת בית ראשון אשר היתה שייכת ל"שר העיר" של ירושלים – נושא המשרה העירוני הבכיר ביותר בירושלים בימי בית ראשון, לפני כאלפיים ושבע מאות שנה.

להערכת ד"ר שלומית וקסלר-בדולח, מנהלת החפירה, "יתכן שטביעת-החותם צורפה למשלוח של דבר מה חשוב ושמשה כעין 'לוגו' או כמזכרת זעירה, שצורפה למשלוחים מטעמו של שר העיר". בדבריה היא מציינת כי "מציאתה של הטביעה נושאת התואר הרם, ומקבץ החותמות שהתגלו במבנה זה בעבר, מחזקים את הרושם שכאן, באזור רחבת הכותל הנוכחית, על מורדות הגבעה המערבית של ירושלים הקדומה, ובמרחק של כמאה מטרים ממערב להר הבית, התקיים אזור מגורים של מי שנשאו במשרות בכירות בירושלים בשלהי ימי הבית הראשון".

וקסלר-בדולח מוסיפה, כי מדובר בהוכחה ארכיאולוגית למסופר במקרא על קיומו של שר עיר בירושלים לפני כאלפיים ושבע מאות שנה. גם פרופ' טלי אורנן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' בנימין זאס מאוניברסיטת תל אביב, שחקרו את הטביעה מציינים כי "התואר 'שר העיר' ידוע מהמקרא ומתעודות חוץ-מקראיות, והוא מכוון לממונה על העיר מטעם המלך, מעין "ראש העיר" של זמננו. תפקיד זה היה קיים בירושלים ובערים אחרות. הנה מספר דוגמאות:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר".

"וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר הָעִיר אֶת דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן עָבֶד, וַיִּחַר אַפּוֹ".

"וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת, שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ, וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר, וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר - לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה' אֱלֹהָיו".

טביעות-חותם נוספות עם כתובת "שר העיר" נתגלו כבר בעבר בארץ ישראל, והן שמורות במוזיאונים ובאוספים שונים בארץ.

לרכישת הספר "ארכיאולוגיה תנ"כית" חלק ד', לחצו כאן.