"אבא אמר שניאלץ לאכול חמץ, וכולנו פרצנו בבכי": מרדכי לומפ בראיון מרתק

מרדכי לומפ, 89, נולד בגליציה שבפולין. בתקופת השואה נדדה משפחתו בפולין, ומאוחר יותר עברה לרוסיה והוגלתה לסיביר. בסוף המלחמה חזרה המשפחה לגרמניה, ממנה ניסה לעלות מרדכי ארצה באוניית המעפילים "אקסודוס". האוניה, שנתפסה בידי האנגלים, הוחזרה לגרמניה, שם הורד ממנה מרדכי בכוח. כשנה אחר כך, עם הקמת המדינה, הוא זכה לעלות ארצה, ובמהלך השנים התגורר בירושלים, ועבד כמורה נערץ למתמטיקה.

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם:

"בהיותנו בסיביר, הגיע חג הפסח של שנת 1941. אבי הצליח לקבל מאחד היהודים חבילה של 3 מצות, והודיע לנו שהוא ואחי הגדול יאכלו אותם, ושאר בני המשפחה ייאלצו לאכול חמץ. האמת היא שאפילו חמץ לא היה, ובכל זאת כולנו פרצנו בבכי ואמרנו שלא נעשה זאת. ליל הסדר של אותה שנה בסיביר, בו גם הייתי חולה, הוא השמח ביותר שזכור לי בחיי. אמנם לא היה לנו יין, ואפילו תה לא היה, אבל לאורך כל הלילה שרנו את ההגדה בשמחה אדירה. למחרת הופיעה ליד ביתנו אישה גויה, והביאה לנו דלי תפוחי אדמה, דבר יקר ערך במציאות שבה חיינו. אחותי הבטיחה לה שמלה שתפרה לפני המלחמה, ושאלה אם תוכל להביא לנו עוד. למחרת האישה אכן הגיעה, והביאה דלי נוסף של תפוחי אדמה. אחותי שאלה אותה אם תוכל להביא לנו גם קמח, ולהפתעתנו היא אכן עשתה זאת. הוצאנו גלגל שיניים משעון שהיה לנו, ובחול המועד אפינו מצות מהקמח שקיבלנו מאותה אישה, וחוררנו אותן כדין. מבחינתי זה היה נס גדול, וכאשר אני מספר זאת לנכדיי וניניי, אני אומר להם שאני בטוח האישה הזו היתה אליהו הנביא".

דבר שאני שמח שעשיתי בחיי:

"הזכות לעלות לארץ, ולגור במדינה בה חיים יהודים. עם פרוץ השואה, עברנו כל כך הרבה רדיפות, כמו שרק יהודים בגולה יכולים לעבור. אני עוד זוכר איך הגיע לעירנו חייל גרמני על אופניים והודיע שפולין נכבשה בידי הגרמנים. נדרשנו להתכנס כולנו בכיכר העיר, ולחתום שאנחנו עוזבים אותה מרצוננו החופשי. כל יהודי העיר גורשו, ובמהלך הדרך אותה עשינו, גם רכושנו נבזז. בהתחלה היו אלה הגרמנים שלקחו את דברי הערך, ואחר כך שודדים פולנים שתפסו אותנו באמצע הדרך. הגענו לאזור שלא נמצא תחת שלטונה של אף ממשלה, וגם שם התנפלו עלינו הפולנים. באותו זמן, גזר אבי את הפאות שלי, כדי שהגויים לא יעשו זאת במקומו באכזריות. את אחיי לקחו לעבוד בעבודות מלוכלכות, ולעולם יותר לא יכולנו לחזור לביתנו. משם עברנו לצד הרוסי של פולניה, שממנו גורשנו לסיביר, דבר שלמעשה הביא להצלתנו מהשואה הנוראה. עם זאת, שנים אחר כך, כששאלו אותי אם ארצה לחזור לביקור בפולין, אמרתי שאעשה זאת רק אם יתנו להכות את ה'שקוצים' שמשכו לי בפאות".

משהו שאני מצטער עליו:

"אינני מצטער על דבר. להיפך, דווקא החוויות הקשות הן אלה שעיצבו את חיינו. במיוחד כאשר היינו באוניית המעפילים 'אקסודוס', הרגשנו שאנחנו מקימים את מדינת ישראל. סבלנו שם קושי ורעב, אבל ההד הציבורי שנוצר בעקבות עמידתנו האיתנה מול הבריטים, היה אחד הצעדים שקידמו את הקמת המדינה, ואני גאה בכך".

תובנה משמעותית שצברתי בחיים:

"לדבוק תמיד בעקרונות ולא להיכנע, וכל זאת מתוך אמונה. הדבר מזכיר לי את ראש השנה בסיביר, בשנת 1941. הגברים עבדו אז בכריתת עצים, ועל הנשים הוטל לשרוף את הענפים של עצים אלו. בהגיע החג הקדוש, אף יהודי לא יצא לעבודה, ואנחנו הילדים לא הלכנו לבית ספר. מיד הגיעו מנהלי העבודה לבדוק מה קרה, ולהורות שנמשיך לעבוד כרגיל. ראיתי את אחד החיילים יוצא אז מן הצריף ובוכה מהתרגשות, על כך שיש יהודים שעל אף המשטר הקומוניסטי, עדיין דבקים באמונתם. בערב הגיעו אנשי נ.ק.ו.ד על סוסים, לחקור את המצב. הם ביררו מי הוא זה שארגן את ה'הפגנה', שבעטיה אף אחד לא יצא לעבודה. אפילו את הילדים חקרו, ואנחנו השבנו להם שהיום הוא ראש השנה. כאשר הגיע אליי איש הנ.ק.ו.ד, הוא שאל אותי מי אמר לי זאת, ואני עניתי לו שבכל שנה החג הזה מתקיים, ואין צורך לספר לי על כך. הסברנו לו שכמו שברוסיה חוגגים את ה-1 במאי, יום המהפכה הרוסית, כך גם לנו כיהודים יש יום חג משלנו. מעבר לכך לא יכלו אנשי הנ.ק.ו.ד לעשות לנו דבר, כיוון שכבר היינו בסיביר, ורק את דודי עצרו לכמה ימים, שלאחריהם הוא שוחרר. למדתי שם את העמידה האיתנה על יהדותנו, על אף כל הקשיים".

אדם שהותיר בי רושם עז:

"מרדכי רוזמן, מנהיג אוניית המעפילים 'אקסודוס', בה ניסינו לעלות לארץ. עוד בגרמניה, התארגנו לקראת העליה, ועם צאתה של אוניית 'אקסודוס' ארצה, היינו עליה גם אני, אחי ואחותי הקטנה. בהגיענו קרוב לחופי הארץ, הקיפו אותנו 6 משחתות אנגליות, אך אנחנו קיווינו להצליח להתקרב למים הטריטוריאליים של המדינה, מה שהמשחתות, מפאת גודלן, לא היו יכולות לעשות. ככל שעבר הזמן, הבנו שהאנגלים לא הולכים לוותר, וניתנה הוראה שמי שיכול לקפוץ למים ולשחות יעשה זאת, ומי שלא - ינסה להילחם. חשבנו שבמקרה הגרוע ביותר, יעבירו אותנו לקפריסין. כאשר עלו האנגלים על האוניה, פרצו בה קרבות קשים, רבים נפצעו ו-3 מאנשינו נהרגו. לא היתה לנו ברירה אלא להיכנע, והבריטים העבירו אותנו לחיפה, ומשם ל-3 אוניות משא בריטיות. באוניות שכבנו על רצפת הברזל, וסירבנו לאכול את האוכל הלא כשר שקיבלנו מהם. לתדהמתנו הוחזרנו לצרפת ושם נתבקשנו לרדת, אך מרדכי, אותו הערצנו מאד, ענה לצרפתים שאנחנו יורדים רק בחיפה. העמידה האיתנה הזו שלו הותירה בי רושם עז. במשך כמה שבועות נלחמנו בכל תוקף על כך שיאפשרו לנו להגיע ארצה, ועמידה איתנה זו עוררה גלים בכל רחבי העולם, והיוותה צעד נוסף בנסיגתו של המשטר הבריטי לאחור. לבסוף הורדנו בכוח בגרמניה, ושנה אחר כך, עם הקמת המדינה, זכינו לעלות ארצה".

מה אני רוצה להשאיר בעולם:

"הייתי רוצה להשאיר לדורות הבאים את סיפור חיי, שיפנימו אותו וילמדו ממנו".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il