"מבחינתי היה מדובר באסון": ראיון חשוף במיוחד עם יהושע לימוני

בשלב מוקדם יחסית בשיחתנו, משחרר היוצר יהושע לימוני וידוי מפתיע. לימוני, המשתייך לחבורת האמנים בעלי התשובה שמעשירה ומגוונת את עולמות המוזיקה היהודית, חווה לא מעט חוויות מסעירות בחייו, ועל אחת מהן הוא מספר כעת לראשונה בגילוי לב. "החזרה בתשובה הראשונה שלי היתה לא מאוד בריאה. בלי נדר אספר עליה בהמשך, אבל כעת אתמקד בתחילת התשובה השנייה שלי, זו שגם החזיקה מעמד. בתקופה ההיא הוצאתי את אלבומי השני, ואז במשך 3 שנים לא כתבתי מילה, ולא ניגנתי צליל אחד.

"מבחינתי, היה מדובר באסון. לא פחות מזה. לא הבנתי מה קורה לי. היו לי תקופות יובש בחיים, אבל הן אף פעם לא נמשכו כל כך הרבה זמן. בדיעבד, הבנתי שהמערכת שלי פשוט היתה בטראומה. התחלתי לחיות חיים חדשים, בסביבה חדשה, מוקף בהמון רבנים ואנשים חכמים שידעו הרבה יותר ממני, והבנתי שהייתי במצב של קליטה ולא של יצירה.

"באחת השבתות בתחילת התשובה נסעתי עם רב וכמה חברים לשבת לירושלים. זו היתה מעין שבת התחזקות והעשרה. בערב שבת ישבתי עם כמה חברים, ופתאום כמה מהם אמרו משהו שמאוד מאוד פגע בי. קמתי, הלכתי הצידה, התיישבתי, והתחלתי לעשות מדיטציה. דמיון מודרך. רציתי לקחת את העלבון, להתרומם מעל הסיטואציה, ופשוט להעלים אותו. לשחרר כעסים ומתחים.

"היום, במבט לאחור", אומר לימוני, "אני יכול לומר שמה שעברתי שם היתה פשוט חוויה מיסטית. בחיים לא הרגשתי תחושות כאלה. קשה לתאר את מה שחוויתי שם. אחרי כמה דקות של ישיבה מבודדת, פתחתי את העיניים, וקלטתי שאני מוקף באותם אנשים שפגעו בי. התאוששתי מיד, ותוך כמה שניות המשכנו לדבר ולהיות באווירה טובה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל הכל פשוט נמחק, כמעט ברגע. לפעמים אני עדיין משתמש בשיטה הזו בדברים שקשורים לנפש.

"אכלנו סעודה שלישית, השבת יצאה, וחזרתי הביתה לתל אביב. ברגע שהגעתי הביתה הבנתי שפרצו לי לדירה. הכל היה הפוך. גנבו לי המון דברים. חומרים שעבדתי עליהם שנים, שהיו במחשב ולא היה לי גיבוי שלהם, נגנבו לעד. לפני הפריצה, כל יום כשהגעתי הביתה מיד התיישבתי על המחשב. ופתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, פתאום חזרתי ולא היה לי מחשב לשבת עליו.

"ב"ה, הגנבים השאירו לי גיטרה שקניתי מתישהו ב-50 שקל. ובגלל שלא היה לי מחשב לשבת עליו, התחלתי לנגן עליה. ככה כמה חודשים טובים. חוזר בערב הביתה, ויושב על הגיטרה. מנגן וכותב. כותב ומנגן. זה היה מטורף. הכל פרץ פתאום. היובש נעלם והמעיינות חזרו לנבוע. כל מה שרציתי להגיד, ולא היה לי למי, פתאום יצא. הרווקות, החזרה בתשובה, השנים שחולפות, החששות, הכל צף על השולחן. אחד הפירות של החודשים המורכבים האלו הוא האלבום השני שלי, 'סיכוי לאהבה', שנגע באנשים רבים. אין מה לומר, נסתרות דרכי האל".

'היי' שנמשך שלושה שבועות

אכן נסתרות דרכי האל, ובהשגחה פרטית מופלאה, כך לדברי לימוני, הוציא הוא לאחרונה את העולם אלבומו הרביעי, 'מתפוצץ', ולכבוד כך אנו נפגשים. לימוני, 47, נשוי ואב לבת המתגורר בהרצליה, החל את דרכו המוזיקלית בגיל צעיר, ועדיין עוסק בתחום - הן כיוצר עצמאי, הן כמפיק בפרויקטים של אמנים אחרים, והן כמעביר סדנאות בתחום. "זה מאוד משמח אותי", מספר לימוני, "שכיום אני מסייע לאמנים רבים ביצירתם. בעבר עבדתי עם אמנים מאוד מוכרים, כמו דודו טסה למשל, אך אני עובד גם עם אמנים בתחילת דרכם.

(צילום: אילן ספירא)

"העבודה עם אמנים שמגיעים אלי לסטודיו מתחילה בנקודה שאני לא אומר להם מה ואיך לעשות, אלא משתדל לעזור ליוצרים להוציא מהם את מה שהם אולי מתקשים להוציא לבד. אני עוזר להם לכוון ולדייק את עצמם. לפעמים זה הולך למקום של כתיבה והלחנה משותפת, לפעמים זה מתבטא בשיתוף פעולה בעיבוד, כל אמן והסיפור שלו. מעבר לכך אני גם מנחה קבוצות אמנים צעירים שמגיעות אלי הביתה, ומהמפגשים הללו יוצאים דברים מופלאים".

אפרופו סיוע מוזיקלי, מי היה שם עבורך בתחילת דרכך?

"במובן מסוים, אני מאמין שכל מיני קשיים שחוויתי בחיי הם שדחפו אותי למוזיקה. נולדתי בהרצליה למשפחה חילונית, והיו שני צדדים לילדות שלי. היה לי טוב מבחינה חברתית, אבל מהצד השני - מערכת היחסים בין ההורים שלי לא כל כך הצליחה, עד שהעסק לגמרי התפרק.

"הייתי ילד אסטרונאוט, מרחף כזה. היום אני מבין שזה כנראה היה סוג של מנגנון הגנה. כבר בתור ילד הלכתי לחוגים שקשורים למוזיקה, אבל לא התמדתי בהם. תמיד ידעו שאני מתופף, תופפתי באופן טבעי כזה, בבית ספר, בבית, בכל מקום. עם זאת, בכיתה י' רציתי לעלות שלב, אז מצאתי מורה פרטי והתחלתי ללמוד תופים. אני דחפתי את עצמי לשם. את מערכת התופים הראשונה שלי קניתי מהכסף שלי, ובכיתה י"א התחברתי ללהקה שלימים נקראה 'שפיות זמנית'. אחד השירים שלנו שהכי הצליחו נקרא 'הקיץ האחרון'. הוא היה להיט היסטרי. עד היום הרבה אנשים שומעים אותו.

"מיד אחרי התיכון התגייסתי. בתקופת הצבא לא ניגנתי בכלל, ואחרי השחרור חבר סיפר לי שהוא הולך ללמוד גיטרה בחו"ל, והציע לי לבוא איתו ולהתמקצע בתופים. בתקופה ההיא לא הייתי בקטע של להיות מוזיקאי. התחום שהכי משך אותי זה פסיכולוגיה. עד היום זה מאוד מסקרן אותי, ובאמת בסוף גם למדתי הנחיית קבוצות".

נשמע שהיית בצומת דרכים משמעותית.

"כן, זה היה די מבלבל. אני אפילו יכול לומר שהייתי אבוד במידה מסוימת. הרגשתי מאוד לא טוב מבחינה נפשית. עם זאת, החלטתי שאני הולך על זה. טסתי ללוס אנג'לס, לבית ספר מאוד נחשב ללימודי מוזיקה. בבית הספר הזה כמעט ואין תיאוריה. פשוט מאמנים אותך בטירוף על הכלי שלך. ההתחלה שם היתה מאוד קשה, אבל לאט לאט המצב השתפר.

"השותף שלי לדירה, באותה תקופה בלוס אנג'לס, היה חבר שהגיע לארצות הברית אחרי סיבוב בהודו. היום, אגב, הוא שליח חב"ד בהודו. כשגרנו יחד הוא היה בתחילת תהליך התשובה, עדיין עם ראסטות והכל, ותוך כדי הלימודים הוא גם התחיל להקליט אלבום.

"באחד הימים, ולעולם אני לא אשכח את זה, הוא נתן לי לקרוא בספר 'אורחות צדיקים'. התחלתי ללמוד את הספר, וזה הכניס לחיי אור גדול שלא הכרתי כמותו. אין לי מילים אחרות לתאר את החוויה חוץ מלומר שפשוט הייתי ב'היי' שלא ירד במשך 3 שבועות. הרגשתי תמימות ונקיות יוצאות דופן. בגלל שהספר מאוד נגע בי, המשכתי להתעניין בדברים שקשורים ליהדות, סיימתי שם שנת לימודים אחת, וחזרתי לארץ".

יהושע לימוני בשירו "סיכוי לאהבה". צפו:

כמו עלה אבוד בעולם

"בישראל", אומר לימוני, "המשכתי עם ההתחזקות, ובמקביל התחלתי לנגן עם כל מיני אמנים. במהלך השנים ניגנתי עם הרבה אמנים מוכשרים, ואני מודה לה' על הזכות הזו. ניגנתי עם עוזי חיטמן, אביתר בנאי, אריאל הורוביץ, פבלו רוזנברג, ועוד. בנוסף, הייתי שותף בלא מעט הפקות של תיאטרון הקאמרי.

"מבחינת ההתחזקות, גרתי אז בתל אביב, ויצא שהתחברתי אז למה שנקרא 'מרכז הקבלה'. הייתי ממש בתחילת ההתקרבות, ודי תמים בתחום הזה, ועשיתי כמה טעויות. היום אני יודע שלא התחברתי כמו שצריך לה' ולתורה, ובאמת זמן קצר יחסית לאחר מכן הכל התפוצץ לי הכל בפרצוף. ראיתי שהפכתי להיות משהו שאני בכלל לא אוהב".

איך התקרבותך לחיי תורה ומצוות השפיעה על יצירתך?

"האמת שתהליך התשובה שעברתי השפיע מאוד על המוזיקה שלי. בתקופה ההיא ניגנתי בהרכב שחוויתי בו דברים לא נעימים, ואחד מהם היה שחברי ללהקה טענו שהתשובה שלי תוקעת את כל ההרכב. עם הזמן, הדברים שלהם עזרו לי להבין שאני באמת תקוע. שהפכתי להיות בן אדם שרואה את העולם בשחור ולבן. החזרה בתשובה דרך מרכז הקבלה היתה לא מאוזנת, והתלוו אליה כל מיני השפעות שליליות. למשל, נהייתי מאוד ביקורתי כלפי הסביבה שלי. זה קורה להרבה אנשים שחוזרים בתשובה בדרך לא בריאה. אחרי כמה חודשים כאלה, פתאום הפסקתי להרגיש. נכנסתי לסוג של דיכאון. במרכז הקבלה לא היתה קרקע, וממש הייתי חייב אחת כזו.

"ואז, לשמחתי הרבה הקב"ה האיר לי את הדרך הנכונה, אבל ההתפכחות היתה כואבת. מעבר לכך, הכל קרה די בבת אחת, ולכן זו היתה תקופה מאוד קשה. הבנתי שהתקרבתי לה' בגלל שרציתי לברוח מדברים אחרים. שהתקרבתי מהר מדי, ולא מהסיבות הנכונות. אני מאוד מודה לה' על כך שהוא עשה איתי חסד והראה לי את זה.

"בתקופה הזו", מוסיף לימוני, "גם כתבתי הרבה שירים. הייתי כמו עלה אבוד בעולם, לא היתה לי שום אחיזה, והשירים היו עבורי כמו אוויר לנשימה. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. וכך יצא שבתקופה הזו הצטברו הרבה שירים שכתבתי, אבל לא דמיינתי שמתישהו אשיר אותם.

"עם זאת, לאחר תקופה מסוימת נוצר בתוכי צורך לעשות משהו עם השירים. דיברתי עם שני חברים, והצעתי להם שנעשה מופע קטן למשפחה וחברים. עשינו חזרות, דברים הלכו טוב, התלהבתי מהעניין, והתחלתי לתכנן דברים גדולים יותר. ואז פשוט התחלנו להופיע. הופענו המון. אני חושב שהיינו אחת הלהקות שהופיעה הכי הרבה בתל אביב. בד בבד, דווקא הוצאת האלבום התעכבה, ולמעשה לקח לנו יותר מ-8 שנים להוציא אותו. היום אני מאמין שהעיכוב השתלם – 3 שירים מהאלבום נכנסו לגלגלצ. זה היה מדהים כשלעצמו, וזה גם הביא עוד הופעות, פסטיבלים, וכו'".

ואיך מרגיש עם כל זה מתופף, שפתאום עובר לקדמת הבמה?

"וואו. זה היה תהליך מאוד מורכב, שלקח 15 שנה. התחלתי כמתופף, מאחור, אחר כך עם השנים שילבתי קצת גיטרה וקלידים ועברתי יותר קדימה, והיום אני יושב עם סט התופים ממש בקדמת הבמה. וב"ה הדברים התקבלו יפה. האלבום הראשון שלי די הצליח. אחרי ההופעות של האלבום הראשון ההרכב שלי התפזר יחסית, והתחלתי לעבוד על האלבום השני, במשך 5 שנים.

"כשהאלבום השני יצא, חוויתי עוד התחזקות משמעותית. הייתי בקשר עם מישהי שעברה גיור, ובזכות הגיור שהיא עברה, משהו אצלי התעורר. הקשר לה' והרצון להתקרב אליו אף פעם לא נעלמו לי, אבל היו תקופות שהם נרדמו, והקשר איתה עורר את זה חזק. בערב ליל שבועות אחד הגעתי לבית כנסת של חב"ד בתל אביב, ומשהו שם נפתח לי.

"אומרים שליל שבועות זה לילה מאוד חזק מבחינה רוחנית, וממש הרגשתי את זה. בגלל שכבר היה לי ניסיון לא מוצלח של חזרה בתשובה, הפעם הייתי זהיר יותר. יותר קשוב לעצמי. השתדלתי לא ללכת לאיבוד. בשלב הזה, אני יכול להגיד שבפעם הראשונה בחיי קיבלתי עלי תורה ומצוות באופן מלא וכמו שצריך".

לדבריו של לימוני, גם האלבום השלישי הצליח ונגע באנשים רבים, מה שסייע לו להמשיך את מסעו לעבר קיום חיי תורה ומצוות. "ב"ה המשכתי להתחזק, ויצאנו לסיבוב הופעות עם שירי האלבום השני, ואחריו לסיבוב הופעות עם ג'וני שועלי. אני מאוד שמח, וזה לא מובן לי מאליו ששירים שאני מוציא מצליחים. מבחינה מוזיקלית אני קצת מוטציה, כי אני מתעקש להיות במקום שלא מתחנף לאף צד. בעולם החילוני יש אנשים שהמוזיקה שלי לא תדבר אליהם, וכך גם בדתי. ולמרות זאת אני עושה אותה. ודווקא אותה. האמירה מתחת לפני השטח של הדבר הזה היא שכולנו מחוברים בעומק. ורק החיצוניות מפרידה בינינו. אני מאמין שליוצר צריכה להיות אמירה משמעותית, וזו האמירה שלי.

"בכל מקרה, כשההופעות של האלבום השני נגמרו התחלתי לעבוד על האלבום החדש, 'מתפוצץ', שיצא לאחרונה. כשהתחלתי לעבוד עליו ראיתי שההוצאות על הקלטות באולפן הן רבות, אז בניתי אולפן ביתי משלי. רציתי לייצר לעצמי עצמאות.

"ב"ה, מאז שבניתי אותו במו ידי, אני לא מפסיק לעבוד בו. גם על חומרים שלי וגם על חומרים של אחרים. ובכלל, האולפן הביתי מאוד תרם לאלבום הנוכחי. האלבום הזה מאוד שונה מהשניים הקודמים שלי, מכמה סיבות. באלבום הזה העזתי לעשות דברים שלא עשיתי לפני. פשוט שיחקתי באולפן כמו ילד בארגז חול. לכן יש לופים, יש המון קלידים וגיטרות, ובכלל – זה האלבום הכי אלקטרוני שלי. מעבר לכך, זה גם האלבום הכי קצבי שלי. בעבודה עליו הרפיתי ושחררתי בלי לדפוק חשבון להגדרות. פשוט ציירתי עם המחשב.

"מעבר לכך", מוסיף לימוני, "כשמקשיבים לטקסטים שלו, שומעים שהוא מאוד דתי ואמוני. אחת הנקודות שהכי יכולות לחזק את זה שאני מאוד מרוצה ממנו היא שאני יכול פשוט להקשיב לו בכיף. תמיד הייתי צריך שקט מאלבום אחרי שהוא יצא, אבל את 'מתפוצץ' ישר רציתי לשמוע.

"ואולי, מה שיותר חשוב מהכל הוא שהאלבום הנוכחי שונה מקודמיו כי הוא האלבום הראשון אותו כתבתי ממקום זוגי. ממקום מיושב. הייתי רווק מושבע, התחתנתי בגיל 42, ואני פשוט מודה לאשתי כל כך שגאלה אותי מהרווקות. הייתי עקשן ופחדן, וזה הקשה עלי להתחתן. ניסיתי הרבה קשרים שלא הצליחו, ועם זאת, החזרה שלי בתשובה ריפאה את הכל. אני לא יודע איך זה היה קורה בלי התשובה. התקרבות לה' מיישרת אותך, עוזר לך להבדיל בין עיקר לטפל. זה תהליך שלם של יישוב הדעת, של יציאה מדמיונות ובלבולים. זה לשוב אל עצמך, לשוב בתשובה.

"יש היום כל כך הרבה רווקים. זה מפחיד. אני חושב שאחת הסיבות לזה היא שאנשים מחכים לאורות גבוהים מדי. יש ברי מזל שזוכים לזה, בעיקר צעירים, אבל צריך להפסיק לצפות לזה. זה לא העיקר. נחמד אם יש את זה, אבל זו בעיקר הדרך של ה' לגרום לאנשים לרצות להתמסד. כל העניין של נישואים מאוחרים הוא מאוד קשה. אם היתה לי אפשרות לחזור אחורה - הייתי עושה את זה הרבה יותר מוקדם. הרווקות המאוחרת הכניסה הרבה קשיים לחיי, ועם חלקם אני מתמודד עד היום. אני מאמין שאם הייתי מתחתן בגיל צעיר, כל החיים שלי היו מתנהלים אחרת, אבל את זאת כנראה שלעולם לא אדע".