ידידיה מאיר מתכונן לאור המיוחד שמאיר בליל הסדר

1. אוי, איך בא לי לכתוב השבוע טור שלם על כבוד הנשיא שלנו ריבלין, ועל כבוד ההתלהבות העצמית שלו ששוברת את השיאים של עוצמה. הרי היו פה כמה נשיאים לפניו, וגם כמה מערכות בחירות. אני לא זוכר אף נשיא שעשה את ההליך הכה ייצוגי והלא באמת חשוב הזה של "הטלת הרכבת הממשלה" בכזאת חשיבות עצמית עם שידורים חיים בהפקת בית הנשיא. אדוני הנשיא, אני רוצה להזכיר לך משהו: זה לא אתה, אלא אנחנו, האזרחים הקטנים, שהחלטנו על מי להטיל את הרכבת הממשלה. בני עמי בחרו בנתניהו. תפקידך הוא פשוט לנהל בממלכתיות את הטקס. אז בבקשה, נהל בממלכתיות את הטקס. תודה רבה.

יש עוד כל כך הרבה מה לומר על כך אבל לא – אני מתגבר וחותך כאן לנושא אחר. נושא שחשוב יותר אפילו מניתוח מבנה האישיות של הנשיא שלנו: ליל הסדר.

מצד אחד, כולם חוגגים את החג הזה, כולם שואלים או עונים על מה נשתנה, כולם גונבים או מוצאים את האפיקומן, כולם מחכים לשולחן עורך, כולם שרים חד גדיא. אבל מה אנחנו יודעים על מה שנעשה בשמיים בלילה הזה? כן, כן, בשמיים. קורים שם דברים מאוד מיוחדים, בעולמות העליונים, וכדאי שנדע את זה.

מכיוון שאני מבין קטן מאוד בקבלה או אפילו בחסידות, אני מעביר את רשות הדיבור לרב אלימלך בידרמן. חוברת השיחות שלו, 'באר הפרשה', מעניקה מדי שבת לעשרות אלפי יהודים מכל המגזרים משמעות וטעם לפרשה. כשמדובר בערב פסח, בעיניי זו ממש חובה לקרוא אותה, או לפחות לקרוא את התקציר שניסיתי לעשות פה.

2. במה נתחיל? אולי במה שמגלה לנו ספר הזוהר: "ותנא, הווה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז". אתם קולטים מה כתוב פה? זה מדהים! לא, סתם, גם אני לא הבנתי. אבל קבלו תרגום: "אותו הלילה היה האור מאיר כבצהרי היום בתקופת תמוז". האור הגדול הזה שהיה אז, לפני 3,330 שנים במצרים, מאיר עד היום בכל שנה. לילה כיום יאיר. זה לא סתם ערב זיכרון שאנחנו מציינים בו אירוע היסטורי שהיה פעם, אלא בכל שנה קורה משהו בלילה הזה. תשמעו איך ממשיך הזוהר: "בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו ואומר להם: 'לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי'. ואז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת הגאולה של אדונם".

זה, אם כן, מה שקורה מדי שנה בליל הסדר. זה מה שמתחדש מדי שנה. ייתכן שנזכה להרגיש משהו מהתחושה המרוממת הזאת וייתכן שלא. יכול להיות שנהיה עייפים או רעבים, יכול להיות שהילדים שלנו יהיו עייפים או רעבים. יכול להיות שהילדים שלנו יתנהגו למופת אבל ילדים אחרים בשולחן הסדר יהיו מעצבנים. או מבוגרים אחרים. יכול להיות שסתם לא נרגיש כלום. זה לא משנה, קבלו את זה כעובדה: בכל שנה בליל הסדר מאיר אור מיוחד מאוד.

3. אבל רגע, עוד לפני ליל הסדר קורה משהו שדווקא מתרחש בחושך – בדיקת חמץ. זה מעניין: מתי אנחנו מברכים "על ביעור חמץ"? לכאורה היינו צריכים לעשות זאת רק למחרת כשנבער אותו בשריפת החמץ, כמה שעות לפני התקדש החג. אבל לא. הברכה נאמרת ערב קודם, בבדיקת חמץ. למה? בחסידות מסבירים שהחמץ מסמל את היצר הרע, ואת היצר הרע לא נצליח באמת לבער סופית מהעולם. מה כן? אפשר להכריז עליו מלחמה. להצהיר שאנחנו לא נכנעים. ואת זה מתי אנחנו עושים? לא בשריפת החמץ, אלא בבדיקת החמץ. בחיפוש אחרי החמץ. ועל כך אנחנו מברכים. על המלחמה, על ההשתדלות, על המאמץ (ולא, זה לא פוסט של בנט אחרי הבחירות).

4. חיפשנו את החמץ, שרפנו אותו, והנה אנחנו בליל הסדר. הלילה הזה הוא לא לילה של מידע חדש. תחשבו על זה, המצווה היא "והגדת לבנך", אבל בעצם הילדים שלנו יודעים לא פחות מאיתנו. אנחנו באים מימים ארוכים של אקונומיקה ונייר כסף והם מגיעים מגננות ומורים שמילאו אותם בפירושים ואגדות חז"ל. אז איך נקיים את מצוות הלילה? אפשר עוד להחכים אותם בכלל? הרבי מסוכטשוב מפנה אותנו אל הציווי "והגדת לבנך". איך מתרגם אותו אונקלוס? "ותחווי לבנך". כלומר תראה לו, תמחיש לו, תחווה לו. הילד המחונך שלך אולי יודע יותר מדרשים, אבל אתה, האבא, יכול להראות לו, בהתנהגות שלך, כמה הלילה הזה מרגש ומשמעותי בשבילך ובשבילו.

5. ליל הסדר מסוגל לפסיחה, לדילוג, לשדרוג מטורף. הזדמנות של יום אחד בשנה לקפוץ בכמה דרגות יותר ממה שאנחנו תמיד. אבל בשביל לזכות להרגיש את האור הזה צריך לעשות משהו. המגיד מקוז'ניץ אמר שכמו שלא ניהנה מהשמש הזורחת אם לא נפתח את חלונות ביתנו, כך גם בלילה המואר הזה, ליל הסדר, אם לא נפתח את החלון, את הלב, האור הגדול לא ייכנס וסתם נשב בחושך ונאכל קניידלך.

6. ואחרי כל החוויות, הלילה הזה מסוגל מאוד לתפילה. ופה אני מודה שהייתי סוג של תינוק שנשבה עד שקראתי את הדברים בחוברת. חשבתי שהעניין בלילה הזה הוא להודות לקב"ה על הניסים הגדולים של יציאת מצרים. להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם. מה תפילה עכשיו? הו, אומרים גדולי החסידות, בדיוק בגלל זה, זה זמן מסוגל לתפילה. אם בכל יום רגיל אנחנו מקפידים לחבר גאולה לתפילה, כלומר להזכיר בכמה מילים את יציאת מצרים וקריעת ים סוף לפני שאנחנו ניגשים לבקש בקשות בתפילת שמונה עשרה, אז מה נגיד על לילה שכולו גאולה, שמצה ומרור מונחים לפנינו, שכולו הכרת הטוב על הניסים הגדולים במצרים? אחרי כל כך הרבה גאולה, לא נסמיך גאולה לתפילה? לא ננצל את המומנטום ונבקש אחר כך בקשות?

7. ומתי הזמן המסוגל ביותר? קודם כול, כשאומרים "ונצעק אל ה'", יש אינספור מקורות על כך, אבל גם בשירת "מה נשתנה". כן, אסור להפקיר את הזירה הזאת רק לקטנים. וכך כותב הרב בידרמן: "נאמר במסכת פסחים: 'מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל', ופירשו צדיקים, שנרמז בדבריהם הקדושים כי בגשת האדם לשאלת 'מה נשתנה' נעשה עת רצון בשמי מרום, ואפשר להתפלל ולבקש כל משאלות ליבו. והיינו 'הבן שואל' – יכול כל איש מבני ישראל הנקראים 'בנים למקום' לבקש בקשותיו מאביו שבשמיים. וביותר אפשר לפעול על חשוכי בנים שכבר ייפקדו בזרע של קיימא, וגם זה בכלל 'הבן שואל' – לבקש על הבן. ואף מי שכבר זכה לבנים, יקיים 'הבן שואל' – לשאול ולבקש על הבנים, שילכו בדרך הישר והטוב, ויפות הן התפילות בליל הסדר שבוקעות רקיעים ובכוחן להפיל כל המחיצות המפרידות בין ישראל לאביהם שבשמיים".

הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, בעל "אם הבנים שמחה", כתב בשם מקובלים: "על ידי שאילת 'מה נשתנה' גורמים פתיחת הלב לתורה. על כן נהגתי בביתי שכל המקובצים אצלי בליל הסדר, כל אחד ואחד שואל 'מה נשתנה' ומתפלל שיהיה לו לפתיחת הלב. ואחר גמר כל הנאספים, גם אני בעצמי אומר 'מה נשתנה'".

8. השל"ה הקדוש כתב שחסידים ואנשי מעשה נהגו לנשק את המצה בעת שהגביהו אותה בליל הסדר. מומלץ לנסות בבית.

9. ואחרי כל הרעיונות החסידיים והקבליים הנשגבים, הרב בידרמן ציטט השבוע בשיעורו בהומור את הקמפיין של הרשות הלאומית לזהירות בדרכים – "אם שותים, לא נוהגים". המטרה המרכזית של כל הערב הזה, הלימוד ליום שאחרי, היא להפנים שלא אנחנו מנהלים את העולם. לא ביציאת מצרים, לא בהקמת הממשלה ולא עם הילדה שבדיוק עכשיו הכתימה לך בחרוסת את החולצה החדשה. בסוף הערב, אחרי הכוס הרביעית, המסר הזה אמור לחלחל. אם שותים ארבע כוסות לא נוהגים. אנחנו מבינים שאנחנו לא מנהיגים, אלא מונהגים.

10. יש עוד כל כך הרבה רעיונות יפים בחוברת הזאת, אבל נסיים בסיפור ששלח לי קורא על רבי שלמה מבובוב שביקר פעם את אחד מראשי משפחת רוטשילד הנודעת. המארח העשיר הראה לו דירה מיוחדת שיש לו לפסח. לא דירה שמנקים לפסח, אלא אגף מיוחד שאין בו חמץ כל השנה והוא משמש אותו רק בימי חג הפסח.

להפתעת הפילנתרופ, הרבי מבובוב לא התלהב והוא גם הסביר למה. קודם כול, הוא אמר, גדלתי אצל זקני רבי חיים מצאנז, והגם שהוא לא היה עשיר גדול, כשהגיע לדבר מצווה לא היה הכסף נחשב בעיניו. לו היה סבור שיש הידור בדירה מיוחדת לפסח – היה משתדל שתהיה בידו דירה כזאת, וכיוון שלא עשה זאת מוכח שאין הידור כזה. ודבר שני, אמר הרבי מבובוב, החמץ כידוע מסמל את היצר הרע. מהיצר הרע לא בורחים. זו לא חוכמה. צריכים להישאר במקום, ולנסות להילחם בו.

שנזכה.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"