"אין מקום לשתיים", פרק ב’: אחת-ארבע-ארבע

אריה שעט בדרכים, פניו לבנות ושפתיו קפוצות בכוח. הוא לא ידע אם להתקשר או לא, וכשחשב על מה שקרה, נשטף גופו בזיעה קרה. איך קרה הדבר? איך הניח לעצמו להיכשל כך? איך השתבש הכול בצורה נוראה כל כך? מה יהיה מעתה? איזה רושם השאיר? מה יקרה? מה יהיה? איך זה קרה לו? למה? הוא הרגיש כעס איום ונורא. בראשונה, על עצמו ועל פיזור נפשו, ואחר כך על כל המצב. למה זה צריך לקרות? מה יהיה?

הוא לא העז להתקשר. הרגיש שלבו לא יעמוד בזה. הוא לא הצליח להעלות בדעתו את השיחה שינהל. הוא לא מסוגל. אף פעם לא היה מוכשר במיוחד בניהול שיחות הנוגעות בנושאים כאלו. תמיד התפתל ולא ידע להתבטא כראוי. עכשיו, כשהוא נוהג בפראות, עיניו צמודות אל הכביש וידיו לופתות את ההגה – חש את הטעם המר העולה בשפתיו, טעם מלוח, כאילו שקע במי הים. הוא לא יכול לדבר ככה, כשהוא נוהג, בטח לא כשהוא מרגיש כיצד הוא הולך ושוקע במי הים המלוחים.

ואולי הוא באמת שוקע בהם. אריה ניער את ראשו, כמבקש להתנער מן המים המלוחים, אבל הטעם המלוח נותר, והכיווץ שאחז את שריריו הפך מתוח יותר. דבר אין בפיו ובלשונו מילה, זה היה הפסוק היחיד שהתנגן במוחו, הלוך וחזור. אין בפיו דבר. הוא אשם. אשם. אשם! מי זה מזמין את בתו האהובה לביתו, ושוכח להישאר שם? מי נועל דלתות שבהן מבקשת היא להיכנס? מי מזניח את חובותיו הבסיסיות? הוא, הוא, הוא. האב היקר, ששכח היום שהזמין את בתו להכיר את ביתו החדש. שכח שניסה לקשור את הקשרים הראשוניים, הדקיקים והשבריריים כל כך, בין מה שהיה למה שיהיה. שכח. מי שוכח דבר כזה? הוא שכח.

שכח! מילה בלתי נסלחת. ממעמקי הזיכרון, מסף התודעה, נשמע המשפט חוזר ומהדהד בין קירות הרכב שלו. לא, לא 'מילה בלתי נסלחת', כמובן. הביטוי הנכון הוא: 'שכחה בלתי נסלחת'. הוא כבר יודע. שמע את זה הרבה. פעם, ועוד פעם, ועוד אחת...

והפעם, זאת באמת שכחה בלתי נסלחת. איך יכול היה לעשות זאת? הוא לא יכול להתקשר עכשיו. הוא חייב. אבל הוא לא מסוגל, לא יכול, לא יכול. זרועותיו התהדקו עוד יותר, פרקי אצבעותיו הלבינו על ההגה ממאמץ האחיזה. אם פנים מול פנים, באווירה נינוחה ורגועה, לא יכול היה להעביר לבתו את תחושותיו האמתיות, את מה שהוא רוצה לומר לה – איך יוכל עכשיו? הוא לא יכול לחנות, היות שהוא ממהר לחזור. הנסיעה מן הצפון חזרה לבני ברק לוקחת שלוש שעות בערך, והוא לא יכול לחנות בצד, לדבר זמן מה ולשוב ולהשתלב בתנועה. בכלל, גם אם יחנה כעת בצד וינסה לנהל שיחה נורמלית – ייכשל. הוא לא טוב בזה. מה לא היה נותן כדי להעביר לבת שלו מה שהוא באמת חושב ומרגיש...

השעה אחת עשרה. אם אתה רוצה לדבר אתה, פשוט לדבר אתה, אתה חייב לעשות את זה עכשיו. עוד מעט היא תלך לישון.

להתקשר? לא להתקשר?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כשחש את הרעד העובר באצבעותיו, החליט אריה שאינו מסוגל יותר לשאת את העינוי. כעת זה כבר גובל בפיקוח נפש. אם יאבד שליטה על ההגה מעומס מחשבות משתוללות, עלול לקרות לו אסון. הכבישים ריקים בשעה זו של הלילה, ורק מעט אורות מרכבים חולפים מאירים את עלטת הכביש השחור, המשתרע לפניו חסר קץ, מרחיק אותו כל כך מהבת שלו.

הוא החנה את הרכב בצד הכביש, והעלה את האורות. האוטוסטרדה מסוכנת היא, חסרת רחמים. נהג עלול לחלוף על פניו בדהרה, לא לשים לב לרכב החונה ו...

הוא חייג. באצבעות שבקושי שלט בהן, חייג את מספר הטלפון של משפחת טלר, השכנים מן הקומה השנייה, שמהם ביקש מקודם לקרוא לגיטי. כשנזכר.

כשנזכר. באיחור בלתי נסלח.

לא העלה בדעתו שהיא עדיין שם. בטח הבחינה שאינו נמצא והלכה לה. אבל תמיד קיים הסיכוי שהיא חשבה שהוא עדיין לומד, או שהוא באמצע תפילת ערבית ויחזור תכף, ועל כן היא מחכה.

אבל הוא לא חזר תכף, וגם לא אחרי חצי שעה. רק אחרי ארבעים ומשהו דקות, כשיעקב דיבר אתו בטלפון על כל הנושא, נזכר לפתע. הוא בלם זעקת אימה, ניתק ליעקב בלי לומר שלום, והתקשר לאחת-ארבע-ארבע כדי לבקש מהם את מספרם של השכנים. באחת-ארבע-ארבע היו אדיבים מאוד, וגם סלחניים, ונתנו לו את המספר בחדווה. אף אחד מהם לא כעס עליו ולא נזף בו. לא התרעם על השעה המאוחרת שבה הוא התקשר, ולא התפלא על שכחתו הטיפשית. לא חקר לשם מה הוא צריך את המספר ולא תהה אם השעה מתאימה לניהול שיחות. הם שומרים על מרחק בין מעניקי השירות למקבליו, בין המשלמים למקבלי המשכורת.

צמרמורת חלפה בו כשחשב על מהותו של עניין. כשאין אהבה – אין כעס. כשאין תקווה – אין אכזבה. כשאין מערכת יחסים – יש אדיבות צוננת וקרה, שלעולם לא מעלה את רף הרגשות לגובה. הריחוק גובה את מחירו.

הלוואי שהיא תכעס.

הוא חייג את המספר שקיבל, והרהר במה שיאמר להם. יש להם בת, לטלר, אם אינו טועה. היא בגילה של גיטי פחות או יותר. היא לא בכיתה שלה, הוא ידע, אבל לא ידע אם היא גדולה ממנה בשנה או קטנה ממנה בשנה. כך או כך, היא נערה בוגרת דיה כדי להזמין את בתו אל ביתם ולנסות להפציר בה לישון בביתם הלילה, עד שהוא יבוא. הוא לא האמין שהיא תהיה שם עדיין, אבל אולי.

היא הייתה. אב המשפחה דיווח לו שבתו נכנסת כעת לביתם. הבת שלו, של אהרון טלר, הכניסה אותה לביתם. אריה מיהר לומר שיש לו כעת שיבושים בקו, ולצערו אינו יכול לדבר. שימסרו לה שהוא מצטער, מצטער מאוד מאוד, ויסביר הכול אחר כך.

וניתק. עוד לא יכול היה לחשוב על משהו שאולי יצדיק את מה שקרה. לא ממש יטהר את שמו לחלוטין, אבל שלא יישאר מוכתם בכתמי עוולה, שכחה וחוסר אהבה.

* * *

דבורי מסרה את המידע לגיטי. עיניה של הנערה אורו. ברור לה שיש לאבא סיבה טובה ששכח. הנה, ברגע שיכול היה, התקשר וביקש שיקראו לה. יש לו סיבה טובה, הוא לא עושה שום דבר בלי סיבה טובה. עוד מעט ידבר אתה, ויסביר לה שהיה צריך להציל חיים, שהיה צריך ל... ל... היא לא יכולה הייתה לחשוב על עוד סיבה מספיק טובה, חוץ מהצלת חיים, שתגרום לו להשאיר את הבית נעול בלי פתק. אם אתה רץ להציל חיים – הגיוני שלא תתעכב להשאיר פתקים. אבל הרי אבא שלה אינו רופא וגם לא חבר בהצלה, אז מה יכול להיות? עוד תראי.

לאבא הייתה סיבה טובה, עוד מעט יתקשר ויספר לך. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על כעס. היא זקוקה לאנרגיות הללו לדברים אחרים. חבל לבזבז זמן על מחשבות הבל. עוד מעט הוא יתקשר ויסביר הכול.

אבא לא השאיר אותה לבד בלי סיבה טובה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.