"הבנתי שנשארתי לבדי בעולם": סיפורם של מדליקי המשואות ביום השואה

אירועי יום הזיכרון לשואה תשע"ט ייפתחו הערב (רביעי) בשעה 20:00 בטקס הרשמי השנתי המתקיים בכיכר גטו ורשה שבמוזיאון יד ושם בירושלים. כמדי שנה, שישה ניצולים מהשואה הארורה ידליקו משואות לזכרם של ששת מיליון היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.

יד ושם בחר השנה למקד את יום הזיכרון בנושא "המלחמה שבתוך המלחמה – מאבק ההישרדות של היהודים בשואה". סיפורם האישי של ששת מדליקי המשואות משקף נושא זה.

שרה שפירא

שרה שפירא לבית זיידנר נולדה בשנת 1933 בעיר רדאוץ בחבל בוקובינה שברומניה – הבת הצעירה במשפחה דתית בת 5 ילדים שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ. ב- 1937 נפטר האב שמואל בטרם עת והדוד איציק, אחי האם, פרש את חסותו על המשפחה. ב- 1940 כבשה ברית המועצות את צ'רנוביץ, ואמה של שרה, טאובה, קיבלה את עצת אחיה ושלחה לשם את שני בניה ואת אחת מבנותיה. האם עצמה נשארה בבית עם האחות הבכורה, בינה, ועם שרה.

בסוף 1941, לאחר שמחת תורה, גירשו הרומנים את יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה. יחד עם מגורשים אחרים נדחסו בני המשפחה בקרונות משא והוסעו לעיירה אטאקי שעל גדות הדנייסטר. רבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה הממושכת בצפיפות, ברעב ובצמא. על גדות הדנייסטר הועלו המגורשים על רפסודות. אחדים מהם – ובהם סבתהּ של שרה, מלכה – נפלו לנהר וטבעו. המגורשים הועברו למוגילב, ומשם הוצעדו צפונה לכפר קוזמינץ. כאן רוכזו באורווה ללא מים ומזון, ובתנאי היגיינה ירודים. האחות בינה והדוד איציק נספו במגפת הטיפוס, בהמשך נפטרה גם האם טאובה. "בלילות ישנתי צמודה לאמי וליטפתי וחיבקתי אותה", מספרת שרה. "בוקר אחד, כשקמתי, התברר שאמי נפטרה בלילה, תוך שאני צמודה אליה ומלטפת אותה כל הלילה ואיני יודעת שהיא כבר איננה. נשארתי לבדי. ילדה בת תשע".

שרה הועברה לבית יתומים יהודי במוגילב, שם חייתה ברעב תמידי. היא לא זכתה לרחצה, וראשה שרץ כינים. הייתה לה שמלה אחת, לחורף ולקיץ. בגלל מחסור במיטות, ישנו הילדים  לרוחב המיטות. כך התנהלו חייה של שרה במשך שנתיים.

במרץ 1944 הוחזרו כ- 4,000 ילדים יהודים – "יתומי טרנסניסטריה" – לרומניה. שרה הגיעה לבית יתומים בפלטיצ'ן, ושם, לראשונה זה שנים, התרחצה ולבשה בגדים חדשים. בחג הפסח היא התארחה בבית משפחת זיידמן, שהציעה לאמצה. שרה הסכימה, אך לאחר זמן קצר נודע לה במקרה שאחותה עדינה ואחיה שמעון וזלמן חיים. שרה מצאה את עדינה, והשתיים שבו יחד לרדאוץ. "השכנים הלא-יהודים הסכימו להחזיר לעדינה מפית אחת שאמא שלי רקמה", מספרת שרה. "זוהי המזכרת היחידה שיש לי מאמא".

שרה עברה לבוקרשט. היא גרה שנתיים בבית יתומים יהודי, ובתוך כך למדה עברית והכינה את עצמה לעלייה לארץ. בספטמבר 1947 היא עלתה על האונייה "מדינת היהודים", ולאחר ארבעה חודשים במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין הגיעה לארץ ישראל.

שרה התחתנה עם מאיר שפירא, ניצול שואה אף הוא, והקימה בית המשתייך לציונות הדתית.

לשרה ולמאיר ז"ל שלושה ילדים, 16 נכדים ו- 19 נינים.

בנה של שרה, הרב אלימלך שפירא, היה ממקימי המכינה הקדם-צבאית "ארץ הצבי" בפדואל. בשנת 2002 נרצח הרב אלימלך בפיגוע ירי בדרכו לשיעור תורה בבני ברק.

מנחם הברמן

מנחם הברמן נולד בשנת 1927 בעיר אורלובה בצ'כוסלובקיה וגדל בעיר מונקאץ', הילד השני מבין שמונת ילדיהם של יהודה-לייב ורחל הברמן. ההורים היו בעלי מחלבה חסידים, ובילדותו סייע מנחם בעבודות המחלבה ובשילוח תוצרתה ללקוחות.

בשלהי 1938 גויס האב יהודה-לייב לצבא הצ'כוסלובקי, ומנחם נאלץ להפסיק את לימודיו ולהחליפו במחלבה. בעקבות ועידת מינכן סופחה מונקאץ' וסביבתה להונגריה. באביב 1940 גויס האב לשירות העבודה של צבא הונגריה ונשלח לחזית המזרחית. ערב בר המצווה של מנחם ביצעו חיילים הונגרים פוגרום סמוך לבית הכנסת ורצחו שלושה מהמתפללים. "זאת הייתה חגיגת בר מצווה באווירה של תשעה באב", אומר מנחם.

באביב 1944 הקימו הגרמנים גטו במונקאץ'. 21 בני המשפחה נדחסו בדירה בת שני חדרים, בתנאי מחסור ורעב. מנחם וחבריו גויסו לעבודות כפייה.

במאי 1944 גורש מנחם עם יהודי הגטו לאושוויץ ברכבת בקר. במהלך הסלקציה על הרמפה עזר מנחם לאחיו הקטן בנימין, אך הם הופרדו, ובנימין שולח לתאי הגז עם אמו ועם עוד חמישה מאחיו. אחותו הגדולה, שלא שולחה לתאי הגז, נפטרה ממחלה, וכך נותר מנחם יחיד מכל משפחתו. הוא הועסק בפינוי אפר מתעלות המשרפות, באיסוף צואה לייצור קומפוסט ובקציר תבואה. כעבור זמן הוא התגלה כסייס מוכשר, והוביל ציוד ומזון ברחבי אושוויץ-בירקנאו. בזכות המזון שנקרה בדרכו בעבודה הזאת עלה בידיו לשרוד, אם כי פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות: הוא נחלץ ממלתעות כלב שאיים לשסעו, עמד להיות מומת בידי קצין ס"ס לאחר שנתפס עם מזון בשקו, נפל ל"אגם" אפר אדם מהמשרפות וכמעט טבע בו.

בינואר 1945 הוצאו מנחם ושאר אסירי אושוויץ לצעדת מוות, שבה נספו רבים מחבריו. האסירים הועלו על קרונות פתוחים והוסעו מערבה כשהם מתכסים בבגדי חבריהם המתים. במהלך הנסיעה הפציצו מטוסים את השיירה. מנחם נפצע והוציא בעצמו רסיס שחדר לכתפו.

לאחר חמישה ימי נסיעה הגיעה הרכבת למחנה בוכנוולד. בקרון של מנחם נותרו בחיים כ- 20 איש בלבד מתוך 150 האסירים שהועלו אליו. מנחם שהה בבלוק הילדים בבוכנוולד בתנאים קשים של מחלות ושל כינים, צפיפות ורעב. עם פינוי בוכנוולד, בתחילת אפריל 1945, הוא הסתתר בצינור ביוב. לאחר חמישה ימים נתפס והוצא לצעדת מוות, אך ברח ושב אל המחנה. למחרת שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקני. בעת השחרור, שקל מנחם 34 קילוגרם.

מנחם חולה השחפת אושפז והועבר להחלמה בשווייץ. כעבור זמן הקים קואופרטיב עם חבריו וקנה מכשור לבית מלאכה למכונות כתיבה וחישוב. נודע לו שאביו שרד וחי ברוסיה. האב כתב לו: "אם תיסע לארץ ישראל יש סיכוי שניפגש". ב- 1950 עלה מנחם לישראל. את הציוד הטכני הביא עמו ארצה ופתח בית מלאכה בירושלים. לימים סייע לאביו, שהיה מסורב עלייה, לעלות לארץ.

מנחם התחתן עם רבקה, ניצולת שואה מהולנד, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

שאול לובוביץ'

שאול לובוביץ' לבית בלכר נולד בשנת 1934 בברסלב (היום בבלרוס). אביו, יצחק בלכר, היה סוחר בקר ואמו בתיה הייתה פקידה בבנק. לשאול הייתה אחות צעירה ממנו ושמה בלומה.

בקיץ 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, נרצח האב יצחק בעת שהועסק בעבודות כפייה. עם ריכוז היהודים בגטו באפריל 1942, נאלצה המשפחה לעבור עם משפחות נוספות לבית הסב. ביום חיסול הגטו נכנסו בני המשפחה, עם מכרים ושכנים נוספים, למסתור שנחפר מתחת לאסם.

לאחר ימים אחדים גילו הגרמנים את המסתור וריכזו את המסתתרים בבית ספר. בעלה של דודתו של שאול, זוסמן, שיחד את אחד השומרים כדי שיאפשר להם לברוח. אמו של שאול החליטה להישאר עם בתה בת השלוש. "היא לא רצתה להמשיך לחיות לאחר מותו של אבא", אומר שאול. דודתו של שאול, חנה, ובעלה זוסמן ברחו עם שאול בן השמונה, עם אחד מבניהם, אריה בן החמש, ועם עוד בני משפחה. את משה, בנם בן השלוש, נאלצו להשאיר מאחור. בעת הבריחה שמע שאול יריות. הוא הבין שאמו, אחותו בלומה ובן דודו משה נרצחו. "הבנתי שנשארתי לבדי בעולם", הוא אומר.

הבורחים פנו לאיכר בשם סטניסלב סאקל, וזה הסתיר אותם בדיר חזירים. כשהחלה שהותם לסכן אותו, נאלצו לעזוב. במשך חצי שנה הם נדדו בין הכפרים וישנו בשדות, בתעלות פתוחות ובין שיחים. בתקופה הזאת היה שאול פצוע ומלוכלך, וראשו היה מלא כינים. הדוד זוסמן עבר מכפר לכפר וחיפש לחם למשפחה. לאחר נדודים רבים מצאו הארבעה אסם תבואה והסתתרו בתוך הקש. אחרי כמה חודשים גילה אותם בעל האסם. זוסמן שיחד אותו כדי שלא יסגיר אותם והלך לחפש פרטיזנים. חנה ושני הילדים נשארו במסתור עד שהאיכר סטניסלב סאקל מצא אותם והביאם לחווה שלו. לימים הוענק לסאקל אות חסיד אומות העולם. זוסמן חזר ולקח את המשפחה לקבוצת פרטיזנים ביער. שאול מספר כי הם גרו במבנה ארעי שנקרא זימלנקה: "היו שם עוד משפחות עם ילדים. הייתה תחושת ביטחון. לא חסר שם אוכל".

עם שחרורה של ברסלב ביולי 1944, שבו שאול ומשפחת דודתו לעיר, שהייתה בשליטה סובייטית. הוא החל ללמוד בבית הספר, אך עד מהרה גרמה האנטישמיות לבריחת בני המשפחה. תחילה הם ברחו לפולין, ומשם המשיכו לגרמניה. הם שהו במחנות עקורים, בהם אשווגה וברגן-בלזן, וכעבור זמן עברו לצרפת. ב- 1949 הגיעה המשפחה לישראל ושאול אימץ את שם המשפחה של דודיו – לובוביץ'.

שאול התחתן עם נחמה, שנרצחה ב- 1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן. לשאול ולנחמה הי"ד שני ילדים ושלושה נכדים.

יהודה מימון

יהודה מימון לבית וסרמן נולד בשנת 1924 בעיר קרקוב שבפולין לשרה ומאיר וסרמן. לשניים נולד עוד בן, גדול מיהודה, ושמו משה. יהודה למד בבית הספר היהודי ובגימנסיה העברית בקרקוב. הוא היה חבר בתנועת נוער יהודית-ציונית, ובגיל 14 הפך למדריך בה.

בסוף 1939, כחודשיים לאחר כיבושה של קרקוב בידי הגרמנים, נסגרו בתי הספר היהודיים בעיר והחינוך היהודי הפורמלי בעיר ירד למחתרת. הילדים, ובהם יהודה, חולקו לקבוצות של חמישה תלמידים בכל קבוצה, והמורים עברו בין הבתים שבהם התכנסו הקבוצות. גם תנועות הנוער ירדו למחתרת. הן חינכו לעלייה לארץ ישראל וקיימו פעילויות חברתיות של עונג שבת.

במרץ 1940 הצטרף יהודה לתנועת הנוער "עקיבא", והמשיך בפעילותו בה גם לאחר הקמת גטו קרקוב במרץ 1941. בקיץ 1942, עם ייסוד קבוצת "החלוץ הלוחם", הוא גויס למחתרת החלוצית. הוא היה הקשר של המפקדה, וביצע שליחויות שונות. בין הפעולות המסוכנות שביצע היו הכנסה לגטו של פעילי "החלוץ הלוחם".

אמו ואחיו של יהודה הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שם נרצחה אמו. אביו גורש למחנה ההשמדה בלז'ץ, בו נרצח.

ב- 22 בדצמבר 1942 נמנה יהודה עם חברי המחתרת שהשתתפו בהתקפה על בית הקפה ציגנריה בקרקוב. החוליה בפיקודו עסקה בהדבקת כרוזים שקראו לפולנים למרוד. על חוליות נוספות של המחתרת הוטלו משימות אחרות, ביניהן תקיפת בית הקפה וחבלה בכלי רכב ובמוסכים גרמניים. ההתקפה, שבה נהרגו חיילים וקצינים גרמנים, זכתה להד נרחב בפולין.

במהלך פעולה נועזת אחרת מטעם המחתרת נעצר יהודה בידי הגרמנים. הוא נכלא בבית סוהר ובאפריל 1943 נשלח לאושוויץ. באושוויץ עבד יהודה בבית מלאכה והצטרף כציוני למחתרת הקומוניסטית שפעלה במקום. ב- 1996 העניק לו נשיא פולין עיטור כבוד על פעילותו במחתרת באושוויץ.

ב- 18 בינואר 1945 ברח יהודה עם חמישה מחבריו מצעדת המוות מאושוויץ, והסתתר עד השחרור. לאחר מכן שב לקרקוב והחל לפעול במסגרת ארגון "הבריחה", שעסק בהברחת פליטים יהודים לארץ ישראל. ביוני 1946 עלה יהודה ארצה עם אביבה ליברמן, לימים רעייתו, באוניית המעפילים "יאשיה וג'ווד". הוא התגייס לפלי"ם ולאחר קום המדינה שירת בחיל הים.

ב- 1963 נשלח יהודה לפולין כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה, וב- 1968 שוגר לווינה כשליח מיוחד להעלאת יהודי פולין וברית המועצות. בשליחויותיו מטעם המדינה אימץ את שם המשפחה העברי "מימון". ב- 1972 סיים יהודה את שירותו בצה"ל בדרגת סגן אלוף. לאחר שחרורו, הקים מפעל לעיבוד שבבים במפרץ חיפה. ב- 1995 הוענק לו אות יקיר העיר חיפה.

ליהודה ולאביבה שני ילדים, שבעה נכדים ושתי נינות.

פאני בן עמי

פאני בן עמי נולדה בשנת 1930 בבאדן-באדן בגרמניה להירש וליוהאנה-חנה אייל. עם עליית היטלר לשלטון ברחה המשפחה לפריז. לבני הזוג אייל נולדו עוד שתי ילדות, אריקה וז'ורז'ט, וכאשר השניים יצאו לעבוד, שמרה פאני בת החמש על אחיותיה הקטנות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נאסר אביה של פאני. לאחר הכיבוש הגרמני במאי 1940, נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת אוז"ה, ארגון סיוע לילדים יהודים. פאני הייתה דמות אם לאחיותיה הקטנות ולילדים אחרים במעון.

ביולי 1942 פוזרו ילדי בית הילדים בגלל הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. באביב 1943 הגיעה פאני לליון כדי לבקר את אמה וגילתה שהאם נאסרה. פאני ניגשה לבית הסוהר ואמרה לסוהרים: "שחררו את אמי. היא לא גנבה ולא רצחה. אין סיבה שהיא תהיה פה". הסוהרים איימו שיכלאו גם אותה, אבל פאני ענתה: "תכלאו. בין כה ההורים שלי בכלא. אתם לא צרפתים אמיתיים אלא בוגדים. אתם יודעים מה עושים עם בוגדים!". הסוהרים נדהמו מעוז לבה. האם שוחררה.

ארגון אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים. כאן החלה פאני לסייע למחתרת. היא הביאה לחם לאנשי מחתרת ביער, ולאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. אוז"ה ביקש להבריח את פאני לשווייץ עם קבוצת ילדים. אמה ליוותה אותה לאוטובוס ואמרה: "מי יודע אם נתראה שוב". פאני לא ראתה עוד את אמה.

קבוצת הילדים הובלה בידי נער בן 17. כאשר התקרבה הקבוצה לאזור הגבול התמלא הנער בהלה בגלל הנוכחות המסיבית של הגרמנים באזור וסירב להמשיך. בלית ברירה לקחה פאני פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס. משם ניסתה הקבוצה להגיע לגבול במשאיות, אך התגלתה בסריקה של המשטרה הצרפתית (הז'נדרמריה). הילדים נכלאו ונחקרו, אך פאני הצליחה להבריח אותם דרך חלון השירותים. בחוץ ציוותה פאני על הילדים לצעוד תוך כדי שירה כדי שלא לעורר חשד, כאילו היו בחופשה. הקבוצה ברחה ליער, ופאני הצליחה להבריח אותה לשווייץ.

לאחר המלחמה נודע לפאני שהוריה נרצחו. היא חזרה עם אחיותיה לצרפת. כאשר פנתה לעירייה בבקשה לקבל אזרחות צרפתית, פגשה פאני לוחם מחתרת שהכירה. "פאני הצילה 150 אנשים", אמר הלוחם המשוחרר לפקידים. "היא לא תשלם עבור האזרחות. היא תקבל אזרחות בכבוד". על פעילותה במחתרת הוענק לפאני אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבלו.

ב- 1956 עלתה פאני לישראל. לפאני ולבעלה בנימין ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.

בלה איזנמן

בלה איזנמן נולדה בשנת 1927 בלודז' בפולין למשה והינדה פדרמן. עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 הוחרמה הסחורה בחנותו של האב. לאחר שנה נכלאה המשפחה בגטו לודז' וכל רכושה הוחרם. בביתה של בלה הצטופפו 13 נפשות. במאי 1942 נחקר האב במטה המשטרה הגרמנית ששכן מול בית המשפחה. בלה שמעה את צעקותיו. לאחר ימים מעטים נפטר האב מפצעיו ונקבר בקבר אחים.

בלה עבדה בתפירה ובסריגה – בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים – וסרגה גם את המכסה של אמה כדי שזו תקבל תלושי מזון. במרץ 1943 פרצו חיילים גרמנים לביתה של בלה והיכו את אחיה הבכור חיים, ששכב שם נפוח מרעב. כששבו בלה ואמה מעבודתן, מצאו אותו גוסס. "מחר יהיה היום הראשון של האביב", אמר להן, "אבל אני כבר לא אראה אותו". למחרת נפטר.

האם שובצה לעבודה במשרד של בית מלאכה לתפירת מדי חיילים, והוסיפה את שמה של בלה לרשימת העובדים כדי להצילה מהאקציות. למרות זאת, בקיץ 1944 הן גורשו לאושוויץ. בהיותן על הרמפה הלבישה האם את בתה במעיל שלה, כדי שבלה תיראה מבוגרת מכפי גילה. האם נרצחה בתאי הגזים. בלה, שריד יחיד למשפחתה, חלתה ועמדה אף היא בפני שילוח לתאי הגזים, אך ביום השילוח חסרה אישה במשלוח לברגן-בלזן, ובלה צורפה במקומה.

בלה הגיעה להנובר כשהיא קודחת מחום, ונישאה בידיהן של כמה נשים לברגן-בלזן. היא עבדה במפעל ברוכליץ, ובמרץ 1945 הוצאה עם עוד אסירות לצעדת מוות. "כשבעלות הברית הפציצו, זה היה רגע של שמחה בשבילי, שגם הס"ס שוכבים על האדמה", מספרת בלה. הצועדות ניזונו משלג ומתפוחי אדמה קפואים. באחד הלילות התחבאו בלה ושלוש מחברותיה בקש באסם. הגרמנים דקרו בכידוניהם את הקש אך לא גילו את המסתתרות. כשנעלם טור הצועדות, הלכו בלה וחברותיה ליער ונקלעו לסופת שלגים. בלה הגיעה לבסוף לכפר צ'כי, ושם שוחררה בידי הצבא האמריקני.

בלה הצטרפה לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל בסיוע עליית הנוער. "החלטתי לקחת עלי את המשימה של אחי, שרצה להגיע לארץ ישראל", היא אומרת. במהלך מסעה לארץ ישראל שהתה בלה במחנות באיטליה, שם למדה עברית. היא פגשה את צבי איזנמן, ניצול שואה אף הוא, ולימים התחתנו השניים.

באוגוסט 1946 עלו בלה וצבי על אוניית המעפילים "כתריאל יפה". האונייה נתפסה בידי הבריטים, ואנשיה שוחררו לאחר חצי שנה במעצר הבריטי בקפריסין ובעתלית. בלה השלימה את לימודי התיכון, למדה בבית ספר לאחיות, ולאחר מכן התגייסה לצה"ל כאחות מוסמכת וקיבלה דרגות קצונה. היא הייתה אחות ראשית בבית חולים, ולאחר מכן אחות בריאות הציבור.

לבלה ולבעלה צבי ז"ל שני בנים, שמונה נכדים ושמונה נינים.