"לא יכולה לשכוח את אברהם בן ה-10 שקפץ ונרצח": מקימת המוזיאון להנצחת השואה מספרת

"צריך מישהו עם לב שילווה את המיזם", אומרת אירנה וודיסלבסקי, ניצולת שואה שהקימה בביתה מוזיאון להנצחת זכר מיליוני הנספים שעונו ונרצחו. "אני מדברת מהכאב שלי, מאוד חשוב לי מאוד שהמוזיאון יישאר, גם אחרי". לפני 19 שנים אירנה (83) ובעלה יעקב ז"ל, שניהם ניצולי שואה, הקימו בביתם באריאל את בית הזיכרון לשואה ולגבורה, שהפך למפעל חיים להנצחת מיליוני היהודים שעונו ונרצחו בשואה בגלל מוצאם. אירנה מוסיפה: "מלבד מפעל ההנצחה, המטרה ללמד את תקופת השואה, ולחנך לסובלנות ואהבת האדם". כעת, אירנה חוששת לעתידו של המוזיאון.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר האנשים שנחשפו למשטר הנאצי שחיו בסוף שנת 2016 בישראל, עומד על כ-186,500, מתוכם: 57.5 אלף ניצולי שואה שהו בגטו, מקום מסתור, מחנה עבודה, מחנה השמדה / מחנה ריכוז. 77% מתוכם הם ילידי אירופה. 101,000 חיו במדינות שנחשפו למשטר הנאצי, מהם כ-55% ילידי צפון אפריקה. 28,100 אלף הם פליטים שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם בשל המשטר הנאצי. כ-76% הם ילידי ברית המועצות (לשעבר).

שלוש הקבוצות הללו מוגדרות על ידי גופים רשמיים שונים כ"ניצולי שואה", לצורך קבלת זכויות והטבות בשל חשיפתם למשטר הנאצי. עוד עולה מהנתונים שבגלל שאוכלוסיית ניצולי השואה מבוגרת מספרה הולך ומתמעט. בהתאם לתחזיות, 76% מאלו שחיו בסוף שנת 2016, צפויים לשרוד עד שנת 2020 ו-29% מהם עד שנת 2030. בשנת 2035 צפויים להישאר בחיים כ-14% מאלה שחיו בסוף שנת 2016. מכלל ניצולי השואה כ-59% נשים, וכ-41% גברים. חלקן היחסי של הנשים גדל עם העלייה בגיל. בקבוצת הגיל 84 ומעלה כ-63% נשים וכ-37% גברים.

"מה היה קורה אם הילד אברהמ'ק ז"ל היה שורד"

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 אירנה היתה פעוטה בת 3. הוריה הסתירו אותה בבית של גויים. "נולדתי וגדלתי בפולין", היא משחזרת, "בעלי ז"ל היה בן 13 וחצי בפרוץ המלחמה, כך שהוא עבר את כל התופת במחנות ועבודות כפייה. בשנת 1946 הוא הגיע ארצה. כילדה קטנה חייתי במסתור אצל הגויים, ובגיל 20 הגעתי ארצה. בשלב מסוים הייתי בגטו לבד, ולאחר מכן גויה בשם ורוניקה טיפלה בי בכל שנות המלחמה. לא ידעתי בכלל שאני יהודייה עד שאבי, שהגיע אחרי המלחמה, מצא אותי ולקח אותי לארץ. למעשה הוא סיפר לי שאני יהודייה.

(צילום: אלבום פרטי)

למרות שחלפו השנים, והייתי ילדה קטנה, יש לי זיכרונות משנות המלחמה. למשל כשהייתי בחווה עם ורוניקה, יום אחד שמעתי קולות המולה ורעש של הרבה אנשים. הייתי בסך הכל בת 5 וחצי. רציתי לצאת החוצה מהחווה ולראות במה מדובר. ורוניקה תפסה אותי בזרועות, ואסרה עליי לצאת. למחרת נתנה לי מפתח וכלי אוכל וביקשה שאלך למחסנים בחווה שמוקמו בקומה הראשונה, ואשחק עם ילד חדש שהגיע, ואתן לו לאכול. משימה נוספת שהוטלה עליי היתה להוציא את סיר הלילה שלו. עד היום זכור לי המפגש - מולי עמד ילד יותר מבוגר ממני, בערך בן 10, שחרחר עם תלתלים יפים, ועיניים שחורות. הוא שמח שהגעתי, אכל בחיפזון בגלל שכנראה היה מאוד רעב. הוצאתי את הסיר לילה מהחדר, ואני מודה זה היה איום ונורא. במשך כמה ימים שיחקתי איתו, והגשתי לו אוכל. לימים התברר לי שהוא היה ילד יהודי, וורוניקה המסורה, שלא רצתה להסתובב בחווה ולעורר חשד - הטילה עליי את המשימה לתת לו אוכל. יום אחד פתחתי את החדר ולא מצאתי את אברהמ'ק – זה היה שמו. הבחנתי שהחלון היה פתוח. רצתי מהר כדי לספר לוורוניקה שהילד הלך. היא גוננה עליי ואמרה ששכחה לומר לי שהוריו לקחו אותו.

אחרי המלחמה, בהיותי בת 14, השאלה מה עלה בגורלו של אברהמ'ק לא נתנה לי מנוחה. סיקרן אותי מה קרה לו, וביקשתי ממנה לספר לי את האמת. התברר שהוא קפץ מהחלון, מאחר שחזותו היתה שונה משל הפולנים, הוא עורר חשד, ואכן המקומיים הצביעו עליו כיהודי, וחייל גרמני הרג אותו במקום. רציתי לדעת איך בכלל הוא הגיע לורוניקה, או אז התברר לי שבאותו יום שמעתי רעש וקולות שבקעו מהרחוב למעשה גירשו יהודים להשמדה. הם הלכו בדרך ראשית וחלפו דרך החווה לכיוון הרכבות. הוריו של אברהם ז"ל היו חלק מהשיירה. הם ברחו לחווה והסתתרו בערימת קש באורווה. בערב ורוניקה הגיעה להאכיל את הפרות, ראתה את הזוג, ונענתה לבקשתם להסתתר בחווה עד הבוקר. ההורים סיפרו לה שהם קבעו עם פולנים שייקחו אותם למסתור. הסיכום היה שההורים יגיעו לקחת את בנם בחלוף יום-יומיים. אברהם אכן נשאר, והוריו הלכו אבל הפולנים רצחו את הוריו. בגלל שאף אחד לא הגיע לקחת אותו, אברהם פתח את החלון - ברח ונרצח. עד היום אני חושבת שאברהם היה יכול להיות נשוי עם משפחה וילדים".

מה יעלה בגורל המוזיאון?

אירנה אומרת שההחלטה של ורוניקה להסתיר את הילדים היהודים בביתה סיכנה את חייה, "ורוניקה היתה גיבורה. להסתיר אותו היה גזר דין מוות מבחינתה, אבל בכל זאת היא נעתרה לבקשת ההורים. ורוניקה סיפרה לי שבצעירותה עבודה אצל יהודים, וזכרה אותם לטובה. ורוניקה שייכת לאותם גויים שרצו לעזור ליהודים. אומנם אני לא נראיתי מבחינה חזותית יהודייה, אבל בהחלט ההחלטה להסתיר אותי אצלה היוותה סכנה עבורה. כל השנים היינו בקשר. עזרתי לה ותמכתי בה. היא לא רצתה שינציחו אותה ב'יד ושם' בגלל שעדיין חששה מהשכנים שלה, למרות כל השנים שחלפו מאז תום המלחמה"..

אירנה, כימאית במקצועה, עלתה לישראל, ובגיל 40 התאלמנה מבעלה הראשונה ונישאה בשנית, אך אין לה ילדים. המוזיאון הוקם ב-4 מפלסים שהוקדשו לטובת הציבור. "בעלי השני יעקב (קובה) ז"ל ואני החלטנו להקים מוזיאון לזכר אנשים שנרצחו בשואה שלא שיודעים את שמותיהם. היה מאוד חשוב לבעלי שרצה שתהיה הסברה נכונה. כל השנים תחזקנו את המוזיאון מכספינו, ואני ממשיכה לנהוג כך עד היום.

"יש לי המון מכתבים וגלויות של יהודים ולא יהודים, וגם חפצים נדירים: בגדים ממחנה אושוויץ, טלאים וסרטים. הקבוצות שמגיעות לכאן מתרגשות מהסיפורים, מחבקים ומנשקים - זה מחמם את הלב, החום והאהבה הם התשלום שלי. כעת מטריד אותי מה יעלה בגורלו של המוזיאון. אני עושה ופועלת כמה שאני יכולה בעזרת שני מתנדבים שמסייעים לי, אבל אין לי אף אחד - אני לבד לגמרי. אני מלמדת יחד איתם דור של ילדים על השואה. זה מאוד חשוב לי, אבל יש לי בועה מאוד כואבת – מה יהיה הלאה? אין לי ילדים או נכדים שייקחו את המושכות, ועושה הרושם שאף אחד לא מתעניין. אני מוכנה למסור את התכולה למי שיהיה מוכן להקצות מקום מכובד וינהל את המוזיאון".

(צילום: פלאש 90/ רחל קרוטי)

 ילדים שמגיעים לבקר מגלים עניין?

"כן, מאוד. הם שואלים שאלות ורוצים לדעת – הדור נהדר. הם רואים אותי כיום, ומבינים שהייתי ילדה שהייתה וחיה בתקופת השואה - זה מאוד תופס אותם. מרתק אותם איך נשארתי בחיים ומה הרגשתי בתור ילדה. הסיפור האישי שלי מעניין אותם. את כל כוחותיי אני משקיעה בלהעביר את המידע הלאה, ללמד, לקבל קבוצות, להחזיק את הבית".

איך הגעתם לכל הפריטים והמיצגים?

"בעלי ז"ל היה אספן די רציני של בולים. בזמנו, לפני 40 שנים, הייתי מגיעה איתו למכירות פומביות, ובזמן שהוא היה קונה בולים התחלתי להתעניין בחפצים ממלחמת העולם השנייה. התחלתי לאסוף וזה תפס אותנו. בנסיעות לפולין רכשנו פריטים מחנויות - גלויות, מכתבים מאוד נדירים מאושוויץ, מכתבים של גויים, גלויות של יהודים מכל מיני גטאות ומקומות כמו ורשה וקרקוב. בקיצור יש במוזיאון אוצר שלא נמדד בכסף".

איך ידעתם להבדיל בין מקור לזיוף?

"כמובן לפני שרוכשים פריטים או חפצים צריך לוודא שאכן לא מדובר בהעתק אלא במקור אותנטי. צריך לדעת ממי לקנות - מחנויות שמוכרות פריטים שנבדקו ונמצאו כמקוריים. בל נשכח שאם יהודי כתב מכתב מהגטו לקרובי משפחה ברוסיה, וביקש ואוכל - זאת הגלויה היחידה בעולם. עד שאנשים לא באים ורואים במו עיניהם - הם לא תופסים כמה זה גדול ויפה".

מה יהיה הלאה?

"צריך מישהו עם לב שילווה אותי. אני מדברת מהלב ומהכאב שלי. מאוד חשוב לי מאוד שהמוזיאון יישאר גם אחרי. אני יכולה לתרום את החפצים למוזיאון אחר שכמובן ייקחו את המייצגים והפרטים, אבל אני לא יודעת מה יעלה בגורלם, ואיפה יציגו אותם. אני מוכנה לשתף פעולה – רק שמישהו ינהל את המוזיאון אחרי. אני מזמינה את כולם לבקר, הכניסה ללא עלות, יכולים לצלצל ולקבוע. אני מראה דברים שלא ייראו באף מקום אחר – איך הילדים אומרים: 'לגעת בשואה'".