מדוע יש לאדם ניסיונות, וכיצד נזכה להיות קדושים?

פרשת השבוע פותחת בצו האלוקי 'קדושים תהיו'! נשמע לנו מוגזם... כל אחד צריך להיות 'קדוש'? זו משימה ראויה לצדיקי הדור, למקובלים, ליחידי סגולה... ובכן רש"י מרגיע אותנו ומייחס את הקדושה האמורה כאן לפרישה מן העריות, כל מערכת נישואין אסורה וכל המסתעף ממנה או עלול לגרום לה הוא בכלל הציווי הזה. אסור להרבות שיחה או קלות ראש עם אשת איש וכל אישה שאיננה אשתך – כדי לא להיגרר, וכך כל כיוצא בזה. טוב, זה כבר נשמע סביר.

אבל אי אפשר להתעלם מכך שהרמב"ן מחזיר את הציווי למתכונתו 'הנזירית לכאורה'. לדעתו גם אם האדם אוכל הכל בכשרות מהודרת אבל הוא נהיה זללן המתעניין ומשקיע יתר על המידה באוכל, כמו כן בשאר ההנאות הוא שומר על ההגבלות ההלכתיות ותו לא, ומעבר לכך הוא מרשה לעצמו ה-כ-ל... הוא עלול להיכנס למצב אותו מגדיר הרמב"ן בביטוי החריף - 'נבל ברשות התורה', כדי למנוע מצב כזה מגיע - ציווי התורה 'קדושים תהיו'!

לדעת המסילת ישרים אין זו חובה - האם אדם רשאי להשאר נהנתן?

דעה זו כנראה אינה מוסכמת, לא רק משום שרש"י פירש בצורה פחות תובענית, היה ניתן להניח שזה עניין של רמה אישית ולכל רמה יש את הפירוש שלה ב'קדושים תהיו'. כך גם אולי היינו מפרשים את מה שהרמח"ל בספר מסילת ישרים פרק י"ג קובע כי הפרישות היא חלק ממידת החסידות ואינה מוטלת כחובה על כל אדם. יכול הוא להיות צדיק גם בלא שיהיה חסיד וגם בלא שינהג בפרישות אולם בשביל החסיד זו המשמעות של קדושה. אולם מפליא שגם כאשר הוא כבר מדבר על פרישות ועל הגבלת ההנאות החומריות הרמח"ל מגדיר זאת רק כמניעת סיכון 'שמא מן ההיתר יבא אל האיסור' הווה אומר כדאי להתרגל שלא כל דבר מותר כדי להתרחק מסיכונים.

האם הרמח"ל סובר שאין שום סיכון וחסרון בנהנתנות מופרזת? האם ללא סיכון שמא יעבור על איסור אין לו לאדם לחשוש מ'התבהמות'?

נראה כי טמון כאן סוד אותו למדתי בין השורות של דברי המורה הגדול לנבוכי החיים, הלא הוא הרמב"ם רופא הגוף והנפש. ב'שמונה פרקים' שלו כותב הרמב"ם כי המצוות עצמן מתרגלות את האדם ומאמנות אותו להיות מאוזן בכל מרכיבי האישיות. כל תכונות האופי נמצאות בתוך מארג המצוות ואדם המקפיד עליהן בכל מחיר מעצב את אישיותו בצורה מושלמת. אם ידקדק בשמירת ההלכה הוא כבר לא יהיה 'בעל תאוה' מוגזם, הוא לא יהיה עצלן או עז פנים ואפילו לא ביישן בצורה לא ראויה.

תרגילי כושר

קל להבין את הדברים כשנתייחס דווקא לדוגמה בה עסקנו לעיל החשש מפני נהנתנות יתר והחשש מלהיות 'נבל ברשות התורה'. ובכן, אדם קובע לעצמו רף כשרות סביר, הוא אוכל רק מהכשר רציני. כאשר הוא מגיע לאירוע וכולם אוכלים הריחות מגרים והאווירה סוחפת – אבל הוא לא אוכל כי זו לא הכשרות שקבע לעצמו כמוסמכת, הוא עושה תרגיל ואימון כושר גבוה מאד. כך גם כאשר בפסח הוא מוסיף חומרות יתירות הנוהגות במסורת של משפחתו, וכך במקרה והוא נקלע לסביבה לא מוכרת, ואין לו את הכשרות המובהקת. כל המצבים הללו אינם רק 'נסיונות' כמו שרגילים לקרוא להם, אלו הם תרגילי כושר! ובכן הוא לא מתנזר מהמותר אבל הוא מתרגל לאיפוק ולהגבלת התאוה מכח הרף ההלכתי בו הוא דבק. ניקח דוגמאות אחרות. ברור שאדם המדקדק במצוות כראוי אינו חושף את עצמו מלכתחילה למראות אסורים, לסרטים ולאינטרנט, אבל גם כשהוא יושב במטוס או בחדר המתנה הוא נזהר מהן כיון שלהלכה אין גבולות והיא תקפה בכל מקום באותה מידה. אדם כזה הגביה את עצמו מהחומריות כאשר הוא עמד בניסיון. הוא חישל את הצד הרוחני ולימד אותו להתגבר.

החזון איש בספר אמונה ובטחון פרק ד' - מרחיב רעיון זה בדוגמאות נוספות בהן הוא ממחיש כיצד ההקפדה העקבית על ההלכה מתרגלת במידות טובות. אדם טרח להשיג ארבעת המינים מהודרים הוא השקיע זמן מאמץ וכסף, ולפתע מתעוררת שאלה שלא שם לב אליה, הוא לא 'מטייח' כי הוא מדקדק בהלכה. הוא לא 'מחמיר' אבל הוא מקפיד על הסטנדרטים שקבע לעצמו ועכשיו הוא צריך שוב ללכת לרב לברר, ואולי לחזור לחנות ולהיכנס לאי נעימות ואולי גם להפסיד כסף. כל המשימות הללו הינן תרגילים מצוינים נגד עצלות, בושה, ועוד.

גם הרמב"ם בדבריו שהוזכרו לעיל מציין מצוות נוספות הנראות שייכות למערכות אחרות לגמרי ומהוות תירגול לתכונות אופי טובות. למשל מצות התוכחה. אדם מצווה להוכיח את הזולת בצורה מכובדת כאשר הוא רואה אותו נוהג בניגוד לתורה. זו מצוה של אחריות וערבות הדדית. אולם הרמב"ם מציין כי המצוה הזו משמשת בדרך אגב תרגיל באסרטיביות! מדהים! כאשר אתה אומר לאדם ביישן שעליו לקבל אומץ ולבטא את דעתו הוא נוטה להתחמק מהמשימה, יותר נח לו להישאר באזור הנוחות שלו. אבל כאשר זו מצוה וחובה – הוא מוכרח! ההכרח הזה פועל לטובת עיצוב ואיזון אישיותו. מאידך, יש כאלו שהתכונה שלהם נוטה לצד השני. לא סובלים מעדינות יתר, להיפך, הם נוטים קצת לתקיפות ו / או לחוצפה. עבור אנשים כאלו מצוה כמו 'והדרת פני זקן' כיבוד ומורא אב ואם וכדומה הינם גם תרגילי עידון וריסון.

וכפי שאנו רואים בפרשתנו מגוון מצוות הנראה בלתי קשור והנה דוגמה לסולם באיזון האישיות. מיד בתחילת הפרשה סמוך למצות 'קדושים תהיו' אנו מצווים על 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'. לאור האמור השילובים יכולים להתייחס לפן המחנך והמאמן שבמצוות. השבת, למשל, מקדשת את העונג כשבצד העונג ישנם סייגים רבים של איסורי שבת. כמו כן הישיבה בשולחן השבת באוירה של עונג צמודה גם לשמירת ההירארכיה המשפחתית, ומאידך הסמכות האבהית גם היא מוגבלת ואל לו לאדם לנצל אותה כדי להורות לילדיו על מעשים מנוגדים להלכה. המבנה המושלם והאיזונים שבמערכת המצוות הם  יצירת המופת של בורא עולם המביאה אותנו ל'קדושים תהיו'.