השרים של נבוכדנצאר: חורבן בית המקדש הראשון

לאחר שבועות אחדים של מלחמה בירושלים, ביום ז' באב, נכנס לירושלים נְבוּזַרְאֲדָן "רַב טַבָּחִים", מפקד יחידות-ההרג הבבליות, והורה לחייליו לשרוף את בית המקדש ואת בתי ירושלים החשובים, לנתץ את חומות העיר, ולקחת שלל רב. כמתואר בספר מלכים:

"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל, יְרוּשָׁלִָם.

וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים [ - הבבלים], אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים".

יומיים לאחר מכן, בתשעה באב, הציתו חיילי נבוכדנצר אש בבית המקדש והוא עלה בלהבות. מאז ועד היום, יום תשעה באב הוא יום אבל כבד עבור העם היהודי. חז"ל מתארים את צערו הגדול של ירמיהו הנביא על החורבן ועל סבלם של ישראל, באותה שעה:

"ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים. נטל [הרים] עיניו וראה עשן בית המקדש עולה... בא ועמד לו על החומה, וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים... התחיל צווח ואומר... באיזו דרך הלכו האבודים!? אלא אני אלך ואובד עמהם!".

לאחר נפילת ירושלים ויהודה, חלק מהאוכלוסייה המקומית לא שרד את הכיבוש האלים, וחלק הוגלה לבבל כשרבים מהם מתים בדרך. הלוחמים הבבלים נהגו לענות באכזריות רבה חלק משבוייהם, ואחר כך להמיתם או להפקירם למיתה בצמא וברעב. המנהג הזה היה נפוץ אצל חלק מעמי המזרח הקדום, והוא מופיע בתבליטי-אבן שנחשפו בארמונות מלכי אשור, העם שבבל ירשה את מקומו על בימת ההיסטוריה.

וכך מתארים חז"ל את העינויים שהמיטו הבבלים על תושבי יהודה:

"מה עשו האויבים בבנינו?... מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה, רעבים וצמאים...".

מפקדי צבא בבל בירושלים: הממצאים

במערכה הכבדה על ירושלים ויהודה, הפעיל‏ נבוכדנצר את טובי אנשיו. אחדים מהם מלאו כעבור שנים תפקידים ‏חשובים נוספים בממלכת בבל. המלך עצמו שהה חלק גדול מהזמן במפקדתו בעיר הצפונית ריבלה, ככל הנראה כדי לטפל בנושאים דחופים אחרים שצצו ברחבי ממלכתו.

בספר ירמיהו מתואר כיצד במהלך כיבוש ירושלים התכנסו שרי נבוכדנצר להתייעצות ליד אחד משערי פנים העיר:

"וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ: נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר, נְבוּ שַׂר-סְכִים רַב-סָרִיס, נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג, וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל".

בכתבי חז"ל נמסר כי מטרת ההתכנסות היתה לתכנן את שריפת המקדש:

"שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש, עד שנמלכו ביניהם".

והנה למרבה השתוממות החוקרים, התגלו בזמננו כתובות בבליות מזמנו של נבוכדנצר, בהן מוזכרים בשמם כל האישים הללו. שניים בכתובת אחת, ושניים אחרים בכתובות נפרדות.

"נבוזראדן רב טבחים" ו"נרגל שראצר סמגר"

פרופ' רושיו דה-ריבה, חוקרת המזרח הקדום מאוניברסיטת ברצלונה, מדווחת במאמרה על ממצא מיוחד במינו: כתובת בבלית המתעדת את ההיסטוריה של נבוכדנצר, שגנוזה במחסני המוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול. הכתובת, בצורת פריזמה, נמצאה על ידי הארכיאולוג רוברט ‏‏קולדוואי כשחפר בארמון נבוכדנצר בבבל בתחילת המאה העשרים, ונלקחה לטורקיה.

(צילום: ד''ר רבקה לברון)

בין שאר הדברים שהמלך ציווה לכתוב בכתובת, ישנה רשימה ארוכה של נכבדיו, ביניהם אנו מוצאים את "נבוזרדאן רב טבחים" שמוזכר כראשון מבין בכירי הממלכה ונראה שהיה מקורב במיוחד למלך, ואת השר "נרגל שראצר – סימ מאגיר".

אלה הם ללא ספק המפקד הבכיר "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים", ושרו של נבוכדנצר "נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר", המוזכרים בתנ"ך בפסוקים שראינו לעיל, שהובילו את כיבוש ירושלים (!).

"נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג"

שר אחר המוזכר בפסוק שהבאנו לעיל, "נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג", מופיע גם הוא כשר נכבד מטעם נבוכדנצר בתעודות בבליות העוסקות בענייני כלכלה ומינהל. הוא נשא לאשה את קסאייה, בתו של נבוכדנצר, וישנה דעה כי מאוחר יותר הוא כיהן בעצמו  כמלך בבל.

"נְבוּ שַׂר-סְכִים רַב-סָרִיס"

בשנת 2007 פרסם המוזיאון הבריטי כי מומחה מטעמו, האַשוּרוֹלוֹג פרופ' מייקל ג'ורסה, הצליח לפענח לוח חימר קטן שהובא מהעיר העתיקה סִיפָּר שבבבל, ועליו כתב יתדות המציין בין השאר אישיות בכירה בשם "נבו-שרוסו-אוכין רב סריס". על הלוח כתוב כי אדם זה העניק למקדש בבבל "מינה וחצי" של זהב (יחידת-מידה השווה לשלשת רבעי קילו). הלוח מתוארך לשנת 595 לפני סה"נ אשר היא השנה העשירית למלכות נבוכדנצר, שנים-עשר שנים לפני המצור על ירושלים.

(צילום: ד''ר רבקה לברון)

ללא ספק מדובר ב"נְבוּ שַׂר-סְכִים רַב-סָרִיס" המופיע בספר ירמיהו, אשר מתאר ממקור ראשון את תקופת נבוכדנצר.

ד"ר ארווינג פינקל, מומחה בריטי נודע לשפות המזרח הקדום שבדק גם הוא את הממצא, אינו מצליח לכלוא את התלהבותו בדברו על התגלית:

"זו תגלית פנטסטית, בקנה מידה עולמי... פרט קטן וזניח בתנ"ך מתברר כמדויק ונכון. לדעתי זה אומר שכל הסיפור [של ספר ירמיהו] מקבל חיזוק מחדש".

שרידים ארכיאולוגיים מהחורבן הבבלי בירושלים

תם הכיבוש, הושלם החורבן, והעם היהודי יצא לגלות.

אלפי שנים חלפו מאז, וכובשים מאוחרים המיטו הרס נוסף על השרידים שנותרו בירושלים. ובכל זאת, סימניהם של הקרבות וההרס האלים בידי גדודי האימפריה הבבלית עדיין ניכרים, והתגלו בממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו במקומות רבים בעיר. נראה כמה מהם.

"המגדל הישראלי"

ממצא מרשים המעיד על הכיבוש הבבלי התגלה על ידי הארכיאולוג פרופ' נחמן אביגד, בחפירותיו ברובע היהודי של ירושלים העתיקה בשנות השבעים של המאה העשרים. בחפירות נחשף מבנה יציב וחזק בצורת מגדל, בגובה שמונה מטרים בערך, אשר "מידת השתמרותו המופלאה וטיב בנייתו עושה אותו למונומנט ארכיטקטוני מרשים ביותר מתקופת הבית הראשון". מהממצאים עולה שהמגדל היה מחובר לקו הביצורים הצפוני של ירושלים שנהרס במלחמה, וממנו הבקיעו הבבלים אל תוך העיר. אביגד כינה את המגדל בשם: "המגדל הישראלי".

הממצאים במגדל ובסביבתו מראים כי התחוללו שם קרבות סוערים. נמצאו שם ראשי חיצים שטוחים מברזל, מן הסוג שהיה בשימוש בצבא יהודה; ולצידם ראשי חיצים מברונזה שהיו בשימוש הצבא הבבלי. אלה הם ראשי חץ שירו חייליו של צדקיהו והקשתים הבבלים, אלה אל אלה.

ראשי חיצים מהכיבוש הבבלי, שנמצא בשכבת השריפה במגדל הישראלי בירושלים

בנוסף נמצאו בתחתית המגדל כמויות גדולות של אפר ופיח המעידים על שריפה עזה. וכך כותבים החוקרים, המשייכים בבירור את הממצא לכיבוש הבבלי:

"פני הקרקע שלרגלי המגדל... היו מכוסים שרידי שריפה, שהכילו עץ מפוחם, אפר ופיח... שלושת הנתונים שנתגלו – ביצור, חיצים ושריפה – מורים בעליל על קרב שהתחולל כאן על כיבוש החומה... שרידי השריפה והלחימה, למצור נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, ולכיבושה...

דומה, שבחפירתנו נמצאה העדות המוחשית הראשונה למאורע גורלי זה, לקרב שהתחולל על חומות ירושלים, שבעקבותיו כילתה השריפה את ירושלים וחרב הבית הראשון".

"המגדל הישראלי" בירושלים העתיקה (צילום: זאב רדובן)

"החדר השרוף"

נרד מהמגדל שבצפון העיר ונתקרב אל הר הבית. לידו, במדרון המשתפל של "קרית השלטון", נמצאו ממצאים רבים מסוף ימי בית ראשון.

בחפירותיו של יגאל שילה כאן בשנים 1978-1985, נחפרו ונבדקו מפולות האבנים הגדולות שנחו פה, ונמצא שהם שרידי בתים מאותה תקופה. נמצא חדר ובו שכבת אפר ופיח עבה ביותר, שזוהתה כמה שנותר מהשריפה העזה שהשתוללה שם בחורבן ירושלים בידי הבבלים, שריפה שמוטטה את הבתים באזור.

במקומות מסויימים, האפר ושרידי השריפה הצטברו מעל רצפת החדר לגובה של כחמישים ס"מ, כמות כה רבה עד שפני החופרים השחירו מחמתה. החדר כונה בפי החופרים "החדר השרוף". נמצאו בו גם שרידי רהיטים מפוחמים וראשי חיצים רבים ממתכת, המלמדים על הקרב הכבד שניטש במקום. ‏

שכבת החורבן הבבלי במורד "עיר דוד"

בשנת 2017 הודיעה הנהלת מתחם "עיר דוד" בירושלים הקדומה, הסמוך להר הבית, כי בחפירות ארכיאולוגיות במקום נחשפו עדויות ברורות לחורבן ירושלים ושריפתה באש על ידי הבבלים.

נתגלו מבני מגורים נוספים מימי בית ראשון, ובהם קשקשים ועצמות דגים, וחפצי אומנות מיוחדים המלמדים כי במקום זה גרו עשירי ממלכת יהודה לפני החורבן.

גם בתים אלה נמצאו מכוסים במפולות אבנים, שמתחתם התגלתה שכבת חורבן בגובה כחצי מטר, ובה שרידים רבים של עץ שרוף וכלי חרס שנתרסקו בעת השריפה.

בין הממצאים הבולטים בחפירה היו עשרות כדי חרס, שעל חלקם הופיעו טביעות-חותם מסוג 'רוזֵטָה' – דגם של ורד בעל שישה עלים. טביעות אלה אופייניות לממלכת יהודה בסוף ימי בית המקדש הראשון, ולדברי הארכיאולוג אורטל כלף, מנהל החפירות במקום, הן מעניקות תיארוך ברור לשכבה כולה: עשרות השנים האחרונות של ממלכת יהודה, והחורבן שבכיבוש הבבלי.

ראש חץ בבלי

כידוע מהמקרא ומדברי חז"ל, הלוחמים הבבלים כבשו והרסו גם את הר הבית ואת כל אזור בית המקדש. שריד מיוחד שנותר כעד אילם לקרבות שהתחוללו שם, נחשף בשפך העפר שהואקף פינה אל מחוץ להר הבית לאחר שחפר במקום.

בסינון העפר נמצא באופן נדיר ראש חץ בבלי, ששרד ונותר בהר הבית מאותה תקופה קשה ועד זמננו.

את התפעלותו מהממצא הבלתי צפוי, הביע הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי, ראש פרויקט "סינון העפר מהר הבית", במילים:

"יש לנו ראש חץ נפלא מצבאו של נבוכדנצר מלך בבל, מחורבן בית ראשון. זה חץ מהטיפוס הסקיתו-איראני שעשוי בצורת מטוס סילון זעיר. יש לו שלוש כנפיים, נתקע בקלות, יוצא בקושי, קורע את הבשר".

עויינותם של "בני אדום" ליהודה

את פעולות ההרס וההשמדה סיים הצבא הבבלי בניתוץ חומות ירושלים עד היסוד, כנהוג בימי קדם בכיבוש עיר זרה, כדי למנוע מהעם המובס מלהתבצר שוב בעירו.

גם בעניין זה אנו מוצאים קשר בין דברי חז"ל על המקרא, לממצא הארכיאולוגי.

הארכיאולוג פרופ' יוחנן אהרוני כותב, כי האֱדומים ניצלו את היחלשות ממלכת יהודה בעת הכיבוש הבבלי, ופלשו לשטחיה הדרומיים הסמוכים לארצם, להכות את היושבים שם ולשלול שלל.

במצודה הצבאית של ממלכת יהודה בתל ערד, נמצא מכתב שבו נקראו מפקדיה לשלוח בדחיפות תגבורת ליישוב בשם "רמת-נגב", כדי להגן עליו מפני התקפה אֱדומית צפויה. פרופ' אהרוני מפנה אותנו לפסוקים בספר הנביא עובדיה ובתהלים המזכירים ברמזים את ההתקפות הללו, ואת יחסם העויין של בני אדום ליהודה.

ואכן, על הפסוק בתהלים "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים: עָרוּ עָרוּ, עַד הַיְסוֹד בָּהּ", אומרים חכמי ישראל, כי מדובר במה שעשו האדומים בעת חורבן ירושלים: הם אלה שהאיצו בבבלים להחריב את העיר עד ליסודותיה, "והסיתו אותם לעקור את הכל".

לרכישת הספר "ארכיאולוגיה תנ"כית" חלק ד', לחצו כאן.