הורות במחשבה חיובית: למה חשוב לשתף את הבנות בשולחן השבת?

"הבנים בני והבנות בנותי" ...

לבן הארמי, שהעידו עליו, כי מבוקשו וחפצו היה "לעקור את הכל", "ארמי אובד אבי", ביקש להנציח את חותמו והשפעתו על הבנים והבנות ובזה להזיק ולעקור את הכל. בקשה קטנה ואנושית לו, לנשק להם בטקס הפרידה - "ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי" - רק לנשק להם ביקש הסב המסור... מה כבר רוצים ממנו, מהסב הרגשני ועדין הנפש, ומדוע נטפלו אליו ותלו בו אשמה חמורה עד כדי כך ש"ביקש לעקור את הכל"?

חכמינו ירדו לסוף דעתו של אותו נוכל. הוא הבין היטב-היטב את ערכם האמיתי של הבנים והבנות וביקש לפגום בהם בהבל פיו, ברוחו ובפנימיות חיות נפשו הקלוקלת.

ממנו נלמד אף אנו, במידה טובה מרובה שבעתיים, לשים לב במידה גדושה לבנינו ולבנותינו.

לפעמים נוצר מצב בו קיימת נטייה להשקיע דווקא בבנים, ואילו הבנות נשכחות מעט. עלינו לתת תשומת לב מרובה גם לבנות, ולא להזניחן ולהניחן מן הצד. חשוב מאד לשתף אותן בנעשה ובנאמר על שולחן השבת.

פעם, בעת ששחתי בהרצאה על חשיבות הקשר בשולחן השבת, הגד הוגד לי על ידי אמהות נכבדות כדברים האלה: "אצלנו בבית, בשולחן, דברו רק דברים עמוקים שהילדים כלל לא הבינו, והבנות על אחת כמה וכמה. לפעמים שוחחו בשפת האידיש, אשר לא הייתה שגורה על בוריה בפינו, הבנות. לא הרגשנו שום קשר לשולחן, לנעשה סביבו ולנאמר בו (למעט קשר למאכלים, כמובן). כל העת חיכינו וציפינו בקוצר רוח, מתי נוכל כבר להשתחרר מן העול המעיק של השהות בשולחן השבת המשעמם והמכביד. לפיכך, משאך נקרתה לפנינו הזדמנות פז "להימלט בית המלך מכל היהודים" ולרדת למטה, אל הרחוב, לשחק בחבל ובגומי יחד עם חברותינו, שנמלטו בדומה לנו ועשו כן, היינו מתחמקות ומבלות שם את זמננו ולא היה לנו שום חיבור לשולחן השבת".

יש לתת את הדעת על כך, ולחבר את כל בני המשפחה ללא יוצא מן הכלל אל השולחן ותכניו.

בזמננו, הבנות לומדות שעורי תורה ומעורות היטב בענייניה של פרשת השבוע וביהדות. חשוב לשתף אותן ולשוחח יחד על השקפה ואידיאולוגיה יהודית. הלא הן מתעתדות לתפקיד רב החשיבות של "אם בישראל", "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה", "עקרת הבית" - עיקרו ויסודו של "הבית היהודי".

לכולנו ידוע כי עקרת הבית, האם היהודייה, היא זו המעצבת את אופיו ותדמיתו של הבית "ושאינו יודע לשאול את פתח לו". אותם פעוטות שעדיין לא הגיעו לכלל מידה זו של שאלה והתעניינות, האישה, האם, היא הפותחת להם את השער, "את פתח לו", מלווה ומדריכה אותם בפסיעותיהם הראשונות בקדושת ישראל, מחנכת אותם למן ההברה הראשונה וצעד הבכורה ולכן חשוב עד מאד שדווקא הן תהיינה מחוברות אל שולחן השבת ותשאבנה מלא האסל מחשבה והשקפה יהודית.

"והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו" - כשהמוח פנוי, נוצר חלל ומקום לדברי הבל ועניינים שליליים להתגנב פנימה.

"כה תאמר לבית יעקב..."

כמה טיבותא עלינו להחזיק לאותה אישיות דגולה, הגב' שרה שנירר ז"ל, שחוללה והובילה מהפכה, שהבנות גם הן תלמדנה, כי אם לא תלמדנה תורה "נחשים ועקרבים מצויים יהיו שם, חלילה".

לפני זמן לא רב מצויים היינו בתקופה בה הפער הרוחני היה עצום, ולבני ישיבה קשה היה עד מאד למצוא בת זוג. הבנות באותה תקופה סרבו אפילו לשמוע על בחורי ישיבה. ואילו היום קם דור של בנות השואפות להקמת בית של תורה ואף מוסרות נפשן בפועל עבור זה. התוצאה היא: "ויעש להן בתים" - הן בונות "בתים, המבונים בכל טוב", בתים יצוקים ערכים תורניים עמוקים. כל זה הוא תוצאה של אותה יוזמה ברוכה.

הניסיונות בדורנו

דברים אלו אמורים במיוחד בתקופתנו זו, על כלי התקשורת המשוכללים שבה, הטורחים ללא הרף לעטוף ולסבב אותנו בפירסומות מכל גווני, ולנדב לנו ידיעות וחדשות מכל קצווי, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפוגה, יומם ולילה לא ישבתו. עמלים המה ומביאים לאדם מידע שהוא מיותר לו לחלוטין, מידע שאינו צריך כלל לדעת, מידע שאסור עליו לדעת ומידע אשר מזיק לו עד מאד לדעת.

אסירי תודה אנו לדואגים לנו בנמרצות שכזו.

משום מה בטוחים אנו, שאצל ילדינו קיים מסנן מובנה ומשוכלל המסנן באופן אוטומטי את מה שאינם צריכים לשמוע ואת מה שאינם אמורים לראות. אשר על כן, אנו רגועים וישנים בשקט (יחסית).

אך למרבה הצער, אין הדבר בדיוק כן, ודברים שלא ממש תיארנו ושערנו מגיעים אליהם בדרך לא דרך.

והדרכים רבות הן. החל מהפרסומת המעוותת המוצמדת לדופן האוטובוס, שחלף לו ביעף ליד השכונה, דרך דף של כתב עת שנתגלגל, נתעופף ברוח ונחת לו בשולי הרחוב, במרכזה של ערימת הגרוטאות שהצטברה ליד פח האשפה השכונתי, וכלה בשבבים של שיחה שקלטו האוזניים, "שהן נכוות תחילה לאיברים", ממקור שאינו מהוגן.

כללו של דבר, המצב המתבקש הוא, שיהיה המוח גדוש בתכנים תורניים וערכי יהדות והלב טעון ברגשות חיוביים לענייני קודש. שאם לא כן, כאשר הבור ריק, חלילה "נחשים ועקרבים יהיו בו".

גיל ההתבגרות, על כל ניסיונותיו, לבטיו, חיפוש הזהות והנטייה למרד המקננת בו - גיל מסוכן הוא, והזהירות נדרשת שבעתיים.

אחת התופעות שיש להיזהר מפניהן ולהישמר מפגיעתן היא ה"קלילות", הנטייה להתייחס לדברים שלא בכובד ראש, "לא לקחת ברצינות".

הליצנות קשה היא. "כת לצים אינה מקבלת פני שכינה". הליצנות משולה למגן משוח בשמן, שאינו מניח לחץ לחדור בעדו. כך דוחה הליצנות, את דברי הטעם והתוכחות.

(ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם. כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן, יפיל האדם מעליו, רבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שמעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכוח הליצנות יפול הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל, ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה (מסילת ישרים פרק ה')).

תופעה זו פושה, לצערנו, היום. הדבר נגרם, על פי רוב, על ידי התחברות לחברת קלי דעת, שתחילתם "קלילות", המשכם "קרירות" ולסוף - "עקלקלות". גם חמורות שבחמורות עלולות להפוך למישור, חלילה.

במיוחד עלול להיות מצוי הדבר אצל הבנות הצעירות שדעתן קלה עליהן והן נוטות להיות מושפעות על נקלה מכל משב רוח של מעט תשומת לב מזויפת ומסוכנת.

אין עוד כשולחן השבת. בכוחו להעניק טעם וריח לדבר שבקדושה ואף כובד ראש ורצינות. שימו לב, כוונו דעתכם לקשר ולמשוך אותן אל שולחן השבת.

נכין מטעמים הערבים לחיכן במיוחד, נעודד אותן שתספרנה על הנלמד אצלן בבית הספר. נשתף אותן בחידון על מושגים ביהדות, בשאלות מתוך התנ"ך ועל החומר שהן לומדות.

כאשר אין אורחים זרים וישנה אפשרות, הן תשתתפנה בשירים ובזמירות - "ותען להם מרים שירו לה'", "ותשר דבורה".

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com