סיון רהב מאיר בעקבות הפיגוע בבית חב"ד בקליפורניה

את החג והשבת שעברה עשינו בבית חב"ד בבנגקוק, בירת תאילנד. 48 שעות של שיעור רצוף מהשליחים כאן, הרב נחמיה ונחמי וילהלם:
תפילות יפות, עם כל סוגי המשתתפים והכיפות.
דברי תורה על היעדים הגדולים שעוד יש לעם שלנו, ועל המשמעות של יציאה מעבדות לחירות בימינו, בחג החירות.
ובין לבין, שירים מהשירון המפורסם של בית חב"ד בנגקוק. כל אורח בוחר איזה שיר חסידי או ישראלי ישירו עכשיו, כשהמסר של כולם אופטימי ומחבר ומלא אמונה.
סעודות שבת וחג שנמשכו פעמיים עד שתיים בלילה (!), אחרי שכל אחד סיפר על עצמו: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מישראל, מארצות הברית, מאירופה ובעצם מכל העולם. חלקם זוכים לראשונה לראות מהי סעודת שבת ואומרים שהם לא מבינים איך לא חוו זאת קודם.
ואתמול בערב, סעודת פרידה מרגשת מהחג, עם ניגונים חסידיים עתיקים וקדושים, כשמהחלון נשקפים רחובות בנגקוק הסואנים והמלוכלכים.
השבוע קיבלנו כאן תזכורת נפלאה לכך שאנחנו רקמה אנושית אחת. בצאת החג, לצערנו, קיבלנו תזכורת שלילית לכך: פיגוע בבית חב"ד בסאן דייגו.
וכך אמר לנו הבוקר בתום תפילת שחרית הרב נחמיה וילהלם: "אני בטוח שגם שם הייתה אותה רוח של אחדות ושמחה כמו שהייתה כאן בחג, עד שהרוצח נכנס לבניין. הרבי מלובביץ' תמיד אמר שחושך מגרשים באור. אין לי ספק שהמשך הפצת האור הוא הדרך להתגבר על החושך גם הפעם".

על גבורת הרוח

מהי מורשתו של הרבי מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב, שנפטר השבוע בגיל 96?
1. אנחנו מרבים לדבר על השואה והגבורה. הרבי מקאליב הזכיר שוב ושוב גם את הגבורה הרוחנית. לא רק את המרד הפיזי והצבאי צריך להנציח. גם את האמונה, את האופטימיות, את שמירת המסורת בתנאים קשים. לכך הקדיש את חייו כניצול אושוויץ. 
2. פעילות ההנצחה שלו הייתה פורצת דרך ולא מגזרית. הוא הרצה רבות בפני חילונים ודתיים-לאומיים, חיילים ובחורי ישיבות. לכולם התייחס בחביבות ובמאור פנים. הוא לא זכה לילדים משלו אבל דיבר לאורך השנים בפני ילדים רבים. הוא יזם הקמת מוזיאון, הוצאת אנציקלופדיה על השואה, הלחין שירים, והותיר גם יוזמה מרגשת אחת: באחד הרגעים הקשים בשואה הוא חשב שלא יזכה יותר לומר "שמע ישראל", והתפלל שאם ישרוד, ידאג לומר זאת גם בפני קהל רחב. מאז שניצל, אכן אמר שמע ישראל אלפי פעמים בפורומים רחבים ומגוונים. בסידור התפילה שהוציא הוסיף את הפסוק בסוף התפילה, לזכר נספי השואה.
3. ובנימה אישית: לפני כמה שבועות בעלי הציע שנלך לקבלת שבת אצל הרבי מקאליב. התעצלתי, אבל הוא התעקש, כי מי יודע כמה הזדמנויות יהיו לנו לראות אדמו"ר ניצול שואה, שעל מראה פניו אפשר לראות את הניסויים שד"ר מנגלה ערך בגופו, אבל בעיניו אפשר גם לראות את האמונה עמה יצא משם. הוא שכנע אותי, וכך צעדנו דקות ארוכות עם הילדים בגשם הירושלמי לבית הכנסת שלו. ראינו אותו שר לשבת המלכה, זכינו לקבל ברכה ולשמוע את קולו החלש אך הנחוש מכריז "שמע ישראל" בסוף התפילה.
ערב יום השואה, אל תהיו עצלנים כמוני. צאו לראות בעיניים אנשים שהיו שם ועוד חיים בינינו.
לזכרו.

מחר בבוקר

מאות אנשים עמדו ומחאו כפיים כשהרב ישראל גולדשטיין עלה לדבר, בהלווייתה של לורי גילברט קיי בבית חב"ד בקליפורניה. הרב גולדשטיין, ידו חבושה, עלה להספיד את הנרצחת בפיגוע, שאותה הכיר 25 שנים: "רבותי, זוהי התגובה שלנו: בית כנסת מלא וגדוש! בשבת בבוקר התכוננו להקריא פה את ההפטרה של פסח, שבה הנביא ישעיהו מספר על ימים יפים וטובים יותר בעולם. וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ. בשנות ה-50 הרבי מלובביץ' שלח אותנו למשימה: להתאושש מהימים האיומים של השואה, ולצמוח מתוך האפר. התחלנו מסע ארוך. בית חב"ד הזה נבנה רק כי לורי עזרה לנו להשיג את ההלוואות הנדרשות. זה בזכותה. אלפי צעירים ומבוגרים התפללו ולמדו כאן, אלפי מעשי חסד יצאו מכאן. זה בית שפתוח לכל מי שאהבה וחום מדברים אליו, ולורי היא מהמייסדים של המסר הזה. יצאנו יחד למסע, וזה היה מסע מדהים. לפרק הזה, הנוכחי, לא ציפינו במסע שלנו. כשיצאתי היום מהבית, אשתי דבורה, השותפה שלי לשליחות ב-30 השנים האחרונות, הראתה לי משהו. את זר הפרחים שלורי הביאה לביתנו בערב החג האחרון". הרב הרים פרח אחד, והמשיך: "היא איחלה לנו בפתק שבת נפלאה, וניחמה אותנו על פטירת אבי שנפטר לאחרונה. זה עדיין על השולחן שלנו. זו לורי. אבא שלי ז"ל, שהייתה לו מערכת יחסים קרובה עם לורי, הלחין שיר מפורסם: ה' כאן, ה' שם, ה' בכל מקום. כשהוא שר הוא נהג להצביע באצבע שלו ולהראות: כאן, שם, בכל מקום. לכל אחד שיושב כאן כעת יש אצבע כזו כדי להצביע ולומר: ה' כאן, ה' שם, ה' באמת בכל מקום. ה' בכה איתנו בשבת כשבכינו כאן, והוא מנחם אותנו כעת כשאנחנו משתקמים. השאלה היא לאן הולכים מכאן. ראיתי את החושך הגדול ביותר של האנושות, פנים אל פנים. אני מקווה לא לראות זאת שוב לעולם, ואני מקווה שאף אחד לא יראה זאת שוב לעולם. אבל באותו רגע, ראיתי את המאמצים ההרואיים של האנושות, לרוץ לקו האש, להציל חיים של אחרים. האירוע הזה לא הולך להפיל אותנו למטה, אלא להרים אותנו למעלה. בכל הראיונות שנתתי, שאלו אותי: הרב, מתי אתה מתכנן לחזור, מתי הבית ייפתח? אמרתי לכולם: מחר בבוקר! אנחנו לא סוגרים אפילו ליום אחד. ביהדות צעד אחד אחורה הוא תמיד כדי להתקדם עשרה צעדים קדימה. אנחנו ממשיכים את המסע המדהים הזה. נמשיך לשגשג ולמלא את המשימה להביא אור ושלום לעולם הזה, ולקיים את מילות ההפטרה של פסח".
ושוב מאות אנשים נעמדו על רגליים, ומחאו כפיים.

הדרך לקדושה – הדורות הקודמים

למה התמונה של חבר הכנסת החדש גדי יברקן מנשק את רגליה של אמו ריגשה כל כך? למה אחרי יום שלם של טקסים ונאומים עם פתיחת הכנסת, התמונה הזו נצרבה במיוחד בזיכרון? בתמונה רואים עורך דין, חבר כנסת, בחליפה מערבית, מנשק את רגליה של אמו המבוגרת, שאוחזת מקל ולבושה בלבוש מסורתי. דווקא בשערי הכנסת, גדי עשה משהו שלא קשור למפלגות ולחקיקה, אלא קשור יותר לרוח, לתרבות, לערכים ולמסורת. לא, רובנו לא מנשקים ככה את רגלי הורינו, והרי לא זה בדיוק מה שצריך ללמוד מהתמונה. בעידן של שבירת גבולות וסמכות, המסר המרכזי שעובר כאן הוא לא לשכוח מאיפה באנו. לא להתבייש בשורשים ובמנהגים של העדה שלנו. להוקיר תודה גדולה לדור הקודם (כמו שאמר אתמול גדי: "הכול בזכות אימא שלי"). להתנהג כלפי מסורת הדורות בענווה ולא בגאווה, באהבה ולא בבושה. לדבר לא רק על זכויות הילד אלא גם על חובותיו.
"קְדֹושִׁים תִּהְיוּ", כך פותחת פרשת השבוע, ואז מגיע רצף הוראות שמספר לנו איך להגיע לקדושה המיוחלת. בין היתר נכתב שם: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". מתברר שהדרך אל הקדושה עוברת קודם כל ביחס כלפי הדורות הקודמים.

ידע הוא כוח

אנחנו שומעים היום אינספור סיפורים אישיים על השואה, מרגשים ומרתקים, אבל עלינו להאזין גם לעובדות הקרות והיבשות. פרופ' יוסף בן-שלמה הכין רשימה של 6 עובדות היסטוריות שצריך לדעת ולשנן, כדי להבין למה השואה הייתה אירוע כה יוצא דופן:
1. יודנריין (נקי מיהודים) – לראשונה בתולדות העמים ממשלה שואפת להשמדה מוחלטת של עם אחר, שרובו בכלל לא חי בשטחה. המטרה אינה לגרשו אלא למחוק אותו מכל העולם כולו.
2. אין מתנגדים – בוועידת ואנזה הוחלט פה אחד על יישום "הפתרון הסופי", בלי הערת התנגדות אחת. פורום נרחב, מכובד ופומבי מקבל את ההחלטה, ואף אחד לא קם.
3. הגרמנים פועלים נגד האינטרס שלהם – גרמניה הולכת ומפסידה במלחמת העולם השנייה, אבל פועלת באופן לא רציונלי: במקום להשקיע בלחימה הגרמנים ממשיכים "לבזבז" אנרגיה על מפעל ההשמדה של היהודים.
4. הם לא היו משוגעים – הרוצחים היו אנשי משפחה, בעלי מקצועות, משכילים ושפויים. מיליוני אנשים רגילים מן השורה לא ראו בעיה לקחת חלק בפרויקט הזוועה הענק הזה.
5. המחנות לא הופצצו – תעשיית ההרג המשיכה לפעול ולפעול בלי שאף אחד יפסיק זאת. מפעלי תחמושת כן הופצצו.
6. אין שום בחירה – בניגוד לגזירות ורדיפות אחרות בהיסטוריה, כאן לא הייתה ליהודים אפשרות להגר, לשתף פעולה עם האויב או להמיר את דתם. לא משנה מה יעשו, המוות היה האופציה היחידה שציפתה להם.