זו תכלית האדם: להפוך כל רגב אדמה לתכלית רוחנית

פרשת קדושים כוללת בתוכה מצוות רבות, כשאחת מהם היא מצוות ערלת האילנות. כך כותבת התורה: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא י"ט, כ"ג). כלומר, כל הנוטע אילן מאכל, פירותיו אסורים באכילה ובהנאה במשך שלוש שנים מרגע הנטיעה. 

טעמים רבים ניתנו למצווה זו, ניתן לעיין ברמב"ן ובשאר מפרשי התורה. הרעיון המרכזי העומד מאחורי מצווה זו היא, ללמד את האדם לא להיות בשיכרון חושים ולהתעלם מערך הבריאה כשלעצמה, בגלל זכות בעלותו על הקרקע. בקיום מצווה זו, אדם מכריז ואומר, שמידת זכותו בבריאה היא רק בהתאם למה שמעניק לו בורא עולם. אדם עלול לטעות במחשבתו, שאם יש לו את הכישרון לעבד אדמה ולהצמיח בה גידולים, אזי כל העולם "פתוח" בפניו והכל שלו. מצוות ערלה באה ואומרת לו – המתן בסבלנות עד שתקבל רשות מבוראך-יוצרך, ליהנות מגידולי האדמה.

כשמעיינים בפסוק המצווה על הערלה ניתן לחשוב, שחלקו הראשון הוא לא יותר מאשר הקדמה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" - כשתבואו לארץ ויהיה לכם רצון לטעת אילן פרי, הקפידו על מצוות ערלה. אולם עיון במפרשים מגלה שלא כך הם פני הדברים. המילים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" זהו ציווי אקטיבי על נטיעת אילנות (ויקרא רבה כ"ה, ה'). משה מצווה את העם לטעת אילנות כאשר הם יכנסו לארץ. כך גם כותב מדרש תנחומא בפרשתנו: "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְֹרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹּאמְרוּ נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין בִּנְטִיעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים, אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לְבָנֵיכֶם".

מה פשר העניין?

חוץ מעצם הציווי על ישוב ארץ ישראל ופיתוחה, טמון כאן רעיון עמוק, נוגע לכולנו.

המדרש בפרשתנו (ויקרא רבה כ"ה, ה') מסביר את הציווי על הנטיעות באמצעות משל. טבעה של התרנגולת הוא, שכשאפרוחיה צעירים ורכים, היא אוספת אותם תחת כנפיה, מחממת אותם ומנקרת עבורם באשפה וכדומה כדי למצוא להם מזון. כאשר האפרוחים גדלים, ואימא תרנגולת מזהה שאפרוחיה כבר יכולים להיות עצמאיים, כאשר קרב אחד מהם אליה כהרגלו, כדי שתנקר עבורו במקורה, היא מנקרת לו בראשו כאומרת לו - לך עדור אתה עצמך במקורך שלך. די לפינוק – צא לחיים.

הנמשל הוא עם ישראל. בני ישראל היו רגילים במשך כל שנות הנדודים במדבר, שהבורא עשה עבורם הכול – האכיל אותם בלחם מן השמים, השקה אותם במי באר, חיפה והגן עליהם באמצעות ענני כבוד ועוד, כך שמוחם היה פנוי ללמוד את מצוות השם והם היו שקועים בעולם רוחני. והנה, לפתע הם מקבלים מצוות הקשורות לעבודות אדמה פיזיות – כמו ערלה, כלאים, לקט, שכחה, פאה ועוד. פתאום הם קלטו שמאז שהם יכנסו לארץ, הם יצטרכו לפרנס עצמם בעמל וביזע, לעדור, לנכש, לזרוע, לקטוף ועוד, והחשש העיקרי היה, שעבודות האדמה הללו, יסיטו אותם מעבודת השם ויפריעו להם בעבודתם הרוחנית.  

בא משה ואמר לעם: "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם", וכפי שהזכרנו את דברי המדרש: "אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְֹרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹּאמְרוּ נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין בִּנְטִיעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים, אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לְבָנֵיכֶם".

במצווה זו לימד משה את העם, שכל תקופת "הפינוק" במדבר הייתה רק שלב ראשוני בגדילה שלהם, אולם "החיים עצמם" הם חיים על פי השם ביחד עם ענייני העולם הזה. נטיעת העץ מסמלת חיים ארציים, משום שייעודו של אדם בעולם הזה הוא להשריש ולנטוע את המציאות האלוקית בתוך עפרוריות החומר, ולחשוף את המאמר האלוקי מבין "רגבי האדמה".

ידועה אמרתו של הרבי מקוצק על הפסוק בתהלים: "השמים שמים להשם והארץ נתן לבני האדם" (תהלים קט"ו), שהשמים נוצקו בידי הבורא בטהרתם השמימית, והארץ ניתנה לבני אדם על מנת שיעשו ממנה עצמה שמים.

זו עבודת האדם בעולמו, להפוך כל "רגב אדמה" וכל התעסקות חומרית לתכלית שמימית ורוחנית.