הידברות לנוער: בואו נדבר על זה – אנחנו באמת זוכרים?

הנה הוא הגיע, ולא. לא יום שמח במיוחד, יום השואה.
ביום הזה, כפי שכולנו יודעים, אנו זוכרים את אותם יהודים קדושים, מאשכנז ומספרד, בעלי נשמות טהורות, בדיוק כמונו, שנמחו בידי אותו רשע יימח שמו וזכרו. עניין השואה מעורר תהיות רבות בקרב לא מעט אנשים, כיצד יתכן ששישה מיליון איש נמחקו מעל המפה היהודית?! יהודים מכל קצוות הקשת, שאינם שומרי מצוות, שומרי מצוות, חסידים, חרדים, אפילו אדמו"רים ורבנים קדושים, נמחקו באחת.

השאלה הגדולה ביותר היא, היכן היה הקב"ה בשואה? שאלה לא פשוטה, חושבים אנשים. אבל היא דווקא לא כזאת בעייתית. אספר לכם אחד הדברים ששמעתי מהרב פנגר: לפני מס' שנים, התקבצו להם מס' אנשים ליד אישה מבוגרת, זקנה למראה, ניכר היה עליה שהיא כועסת ורוגזת, עומדת להתפוצץ ממש, מדברת וגוערת על ה' יתברך. "אז תגידו לי", היא נוזפת, "איפה הוא היה? למה הוא לא הציל אותם, הוא עזב אותנו, עזב את אמא שלי!". האנשים כנראה החווירו מהשאלה, אומנם אולי היה להם מה לענות, אבל כנראה שזה היה קצת קשה במעמד של אישה כועסת. תוך מס' רגעים הגיע רב, שהלך לו ברחוב, הפנתה האישה את פניה לאותו רב ויחד איתה כל שאר האנשים. שלום לרב! אמרה בנימה מזלזלת, "תגיד לי רגע, איפה היה האלוקים שלך בשואה???". הרב הקשיב לדבריה ושתק לכמה רגעים. "נו, אתם רואים, אין לו מה לענות, גם אותו הוא עזב!". "את רוצה לדעת איפה הוא היה?", שאל הרב במתינות. "נו, בוא נראה אותך, הוא חושב שהוא יודע", לגלגה. "אז אומר לך".

"כשהיטלר ישב במשרד וחשב לקחת את האמא שלך מגטו ורשה, אחרי שהיא עבדה כמו עבד אומלל וירו לה בראש בלי רחמים ושכל הראש שלה שטט דם והכינו ממנה סבון והשליכו את כל העצמות שלה למי יודע איפה, ועוד צחקו עליה ולא אמרו עליה אפילו חצי קדיש, כשזה קרה, שם הוא היה".

הדברים נאמרו במהירות מתגברת, וקולו גבר. אף אחד לא פספס את מה שהוא אמר, כולם עמדו דום, פעורי פה. זה היה מזעזע, אבל לא מזעזע כמו איך שהאישה שמעה. היא הסתכלה עליו, מחליפה צבעים, בהלם מוחלט, לא יודעת מה לומר, פשוט נעתקה במקומה. הרב המשיך בדרכו והלך.

בהלם? אני מבין אתכם. לא בהלם? גם מבין אתכם.

בואו נודה באמת, תמיד קל ונעים לראות את הקב"ה כשאנחנו מוצפים בעושר ואושר ושמחה עד לב שמים כששום דבר לא יכול להשתבש. אבל כשרע לנו? לא בדיוק, נכון? אז אנחנו מתקשים להסתכל, דברים נהיים קצת מטושטשים, אין קליטה, וכל מיני שאר הסתכבכויות.

בואו לא נתבלבל, התגובה של אותו רב הייתה חדה וברורה, היא הציגה את האמת לאמיתה, הקב"ה לא נמצא רק במקומות היפים בחיים, אלא גם האפלים הקשים והמרירים ביותר שאנחנו יכולים ולא יכולים לדמיין, שם זאת החכמה הגדולה ביותר לראות אותו. זוהי עבודת חיים, אין ספק בכך, אבל מי שרוצה לראות את הקב"ה רק במצבים היפים, לא יצליח לשמור על קשר אדוק עם ה'.

השואה הייתה אחד הדברים הכי קשים שארעו לנו כעם בשנים האחרונות, זה לא משהו שאנחנו רוצים לשכוח, לא רק בגלל שאנחנו רוצים לוודא שזה לא יקרה עוד לעולם אותה זוועה, אלא גם ובעיקר לזכור, אנחנו קיימים, אנחנו על המפה של החיים, עם ישראל חי.

בואו לא נשכח, מדינת ישראל בוחרת לציין את יום השואה בכל שנה באותו יום כשהדגש הוא בעיקר על יהודי השואה, אבל מה עם אותם יהודים שהיו בהיסטוריה? פוגרומים, חיסולים, מבצעי תקיפה, הגלייה, בהם נהרגו המון יהודים גם כן, הושמדו כליל, צריך לזכור גם אותם, שעוד לפני השואה, היו עוד כאלה שסבלו ולא הרימו ידיים, המשיכו הלאה - עם ישראל חי. לזכור יום אחד בשנה את יהודי השואה, זה קצת צבוע, למה לא לזכור את כל אותם מיליונים שנהרגו בגולה וכל יום להנציח אותם בליבנו?

על יום הזה אפשר להתבונן בשני אופנים: דיכאון, עצב וייאוש, או תקומה, ביסוס וחיים. אנשים מאמינים בוחרים באופציה השנייה בצורה מוחלטת ותקיפה - תקומה, ביסוס וחיים, ללא ספק. אין שום מקום לייאוש ודיכאון ביום שבו אנו זוכרים את יקירנו, עלינו לזכור להרגיש בחסרון ולהסתכל עם העיניים הלאה, אל העתיד באמונה וסיפוק. לזכור שיש לנו אבות חזקים שעמדו בפרץ להילחם על הזהות האמיתית שלנו – לזכור ולא לשכוח, לזכור שאנחנו יהודים ולא לשכוח מה עושה אותנו כאלה, שמירת תורה ומצוות באמונה ובביטחון.

התקשורת כנראה תציף אתכם בתוכניות של ראיונות, תוכניות דוקומנטריות וכאלה. אל תתנו לכל אלה להכניס אתכם לדאון קיצוני, להידברות יש הרבה מה לחזק אתכם ביום הזה, כן, דווקא ביום הזה. לצמוח בכאב.