זכה להגיע למקומות הנידחים ביותר, ולהעיר לבבות הנידחים ביותר: האדמו"ר מקאליב זצ"ל

הוא עמד שם יחד עם אחיו מזי הרעב ונפוחי הכפן בתור. תור למה?! לאיש לא היה ספק. עמידה בתור היתה הפעם רק לכיוון אחד. להט החרב המתהפכת כבר הונחה על צווארם פעמים רבות עד אז, אבל הפעם ההרגשה היתה שזה סופי. היה זה לקראת סופה של המלחמה, הנאצים ימ"ש החלו לחוש את הקרקע הולכת ונשמטת תחת רגליהם הארורות, ובכל זאת לא השיבו ידם מבלע, בליבם האכזר פעפעה כרגיל תאוות הרצח ושנאת ישראל כמימים ימימה, ואף ביתר שאת. רבים נטבחו דווקא בימים האחרונים, בצעדות המוות, ובמיתות משונות אחרות רח"ל.

לבכות, מי חשב?! על מה?! על החיים לא חיים הללו, שקליפת השום היתה שווה יותר מהם?! על מי?! על נשות החיל, הבנים והבנות, ההורים, האחים והאחיות, וכל משפחותיהם, שכבר נטבחו על קידוש ה' ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. או שמא על עצמם, שלדי אדם מהלכים כצל נטוי, שבורים ורצוצים, עריריים וגלמודים ובודדים בעולם, שאחזו בחיים כמעט בעל כרחם. ועם מה בדיוק לבכות?! כשלא נותרה טיפת לחלוחית בעיניים היבשות, שראו את מלאך המוות יום יום ושעה שעה. הוא קרא אפוא כאחיו הקדושים את הפסוק: "שמע ישראל" והתכונן למסור את נפשו באחד. ודווקא אז, בשבריר שניה ננער ושינה כיוון. נשא עיניו השמימה ואמר: "רבש"ע! מה יצא לך מ'שמע ישראל' אחד ויחיד אותו אזעק עתה טרם פרידתי מן העולם, הצל אותי, ואני מבטיח לך שאכריז ואקרא 'שמע ישראל' בפני אנשים חיים בכל מקום אליו אגיע!". תפילתו של האיש, רבי מנחם מנדל טאוב שמו, נענתה באורח פלאי ונפשו ניתנה לו לשלל.

מאז, למעלה משבעים שנה מסר את נפשו נשוא סיפורינו, האדמו"ר מקאליב זצ"ל, לקיים את הבטחתו, לקרוא בקול גדול בפני אלפים ורבבות את הקריאה הנצחית המהדהדת מסוף העולם ועד סופו. קיץ וחורף קור וחום, יום ולילה לא ישבותו. בכל אסיפה ובכל כינוס, בפני יהודים מכל העדות ומכל החוגים. אפילו אל אחינו הרחוקים ביותר היה מגיע לבוש בבגדי השיראין שלו ומדבר על ליבם בשפת אם, רוצה לומר בשפת הלב כאם רחמנייה אוהבת ומלטפת, אוהב את הבריות מקרבן לתורה. ולא היה מסיים את דבריו, עד שהיה מבקש מהקהל לעמוד על רגליו ולקבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם ונפש חפצה. נוכח דמותו הפלאית שכל כולה אמרה קידוש השם ואהבת ישראל יוקדת- איש לא נותר אדיש.

ובתחילת השבוע, פסקה למגינת לב כל בית ישראל שירת חייו, ובכן היה לאין - מחמד כל עין. אוד מוצל מאש ששרד את תופת המלחמה והשואה הנוראה, שם נספו הוריו והורי אשתו, אחיו ואחיותיו ומשפחותיהם הי"ד, וקם ויצא מתוך ההפיכה, ושקד יומם ולילה להקים שם ושארית לששת מיליון הקדושים שעלו על מוקדה על המזבח. גם לב אבן היה נימוח לשמע סיפור הצלתו המופלא, אותו סיפר מאות ואלפי פעמים בשפתו המיוחדת, במבטאו ההונגרי המובהק, ובכל פעם היה נדמה בעיניו ובעיני השומעים כאילו אירע אך אתמול. ותמיד היה מסתיים משאו המרגש בהכרזת "שמע ישראל" אדירה בקול גדול ולא יסף. הוא אף היה מעורר ומבקש  תדיר לחזק את המנהג ולהוסיף בסיום עלינו לשבח את האמירה: "ובתורתך ה' אלוקינו כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". יחד עם זכירת ששת מיליון הקדושים והטהורים שנספו בשואה הי"ד. ואשרי שיאחז במנהג נפלא זה.

אין פלא שהיה חביב מאוד על גדול מזכי הרבים מרן רבינו  עובדיה יוסף זצוק"ל, שהעריך ביותר את הנהגתו בקודש לכתת רגליו במסירות נפש לזכות את ישראל, ופעמים רבות היו נפגשים שני שרפי מעלה אלו בנסיבות הללו, וניכרה לעין כל אהבתם וחיבתם ההדדית. וכעדות האדמו"ר זיע"א, מרן זצוק"ל היה נענה לבקשותיו בחפץ לב להופיע בהודו והדרו עשרות בשנים בימי "בר בי רב דחד יומא" (ראו להלן הרחבה) שאירגן ויזם, ואף שיבח את מפעלו הברוך בכתב ובע"פ.

מישהו הזכיר השבוע את העובדה שלא היו לו הרבה חסידים, כיאה לרום ערכו ומעלתו. ואני השיבותיו מיניה וביה: "נכון, אבל היה סמוך ובטוח שהוא הרבה חסידים לקודשא בריך הוא ושכינתיה!". קיימות עדיין כמה חצרות חסידיות מופלאות שמנהיגיהם שליט"א עוסקים במישרין ובעקיפין גם בקירוב לבבות כפשוטו. אך די נדיר כיום למצוא מי שמסוגל להמשיך את דרכם המקורית של הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, שהיו נודדים ועוברים במקומות הנדחים ביותר, ומקרבים את היהודים הפשוטים והרחוקים מאוד לאביהם שבשמים, ונושאים אותם כאשר ישא האומן את היונק.

אך הוא היה ממש יוצא מן הכלל, וכיתת את רגליו כאבות החסידות זכותם תגן עלינו, לזכות את הרבים שנים על גבי שנים, בלי לחוס על שנותיו, ובלי להעניק הנחות לגופו השבור והרצוץ עד דכדוכה של נפש מאימי המלחמה ומוראותיה, שנתנו את אותותיהן בין היתר על פניו הקדושים נטולי הזקן. אך בקע מהן צלם אלוהי מבהיק ומאיר, כתינוק בן יומו שלא טעם טעם חטא. וזכה להגיע למקומות הנידחים ביותר, ולהעיר לבבות הנידחים ביותר. בכל פינות ומחנות, בערים ובישובים, בקיבוצים ובמושבים, במחנות הצבא ובתי הכלא.

רבים ציינו את העובדה שהצדיק נאסף אל עמיו דווקא בתחילת השבוע בו יציינו כאן את יום השואה והגבורה. אמנם לא היתה רוח חכמים נוחה כל כך מקביעת יום כזה דווקא בחודש ניסן האסור בהספד. אך זהו המצב הנתון, ואם שמתם לב, תוספת המילה "והגבורה" לא באה בכדי. מייסדי המדינה לא יכלו לשאת את "אזלת היד" כביכול שאחזה באחינו ואחיותינו הקדושים שהלכו "כצאן לטבח" כלשונם המדברת גדולות. יש גם יש הסברים רבים והגיוניים לתופעה, וגם תורתנו הקדושה דיברה על מצב כזה בדיוק כחלק מהתוכחה. אך מי פתי יסור הנה לדון ולשפוט את הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם. ואלו דברים שהם בכבשונו של עולם, ומשפטיך תהום רבה.  זהו דבר שלא התאים לאתוס שהם רצו לפתח, שמים יהבם על "כוחי ועוצם ידי". לכן הם העלו על נס דווקא את הגבורה, אף על פי שמדובר באחוזים בודדים יחסית שנשאו את נס המרד, שלא מנע את המשך השתוללותם הברברית של הנאצים ימ"ש. 

בכלל, הגבורה הפיזית מעולם לא היתה מנת חלקו של היהודי, וודאי שלא עליה היתה גאוותו ותפארתו. אבל היתה גם היתה בפירוש גבורה אמיתית, שלא באה מספיק לידי ביטוי. ועליה היה  הרבי הקדוש מקאליב מדבר כל העת, גבורה יהודית! מסירות נפש לקיום המצוות בתנאים איומים ונוראים בתוככי החושך והצלמוות ובגיא ההריגה,  מסירות נפש הרואית למען הזולת, ומסירות דד שלא  לאבד צלם אנוש גם בשעה שחיתו ארץ ימ"ש עשו הכל כדי לגרום ולהביא לכך.  וכמה הצטער אותו צדיק על דרך ההנצחה של השואה הנהוגה במוסדות המדינה ובטקסיה, שהעניקה ביטוי מועט ומאוד "פרווה" אם  בכלל, לגבורה מופלאה ועיקרית זו. וכיום ניתן לומר שדי הרבה בזכותו, נרשמת התפתחות לכיוון החיובי גם במישור זה.

הואיל ולא זכה הרבי המנוח זיע"א לילדים משל עצמו, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, היות שכאמור הוא יסד וטיפח, וממש החדיר לעצמות את המושג "בר בי רב דחד יומא", יום שכולו תורה בלשון המצויה. על יסוד מה שמסופר בתלמוד (חגיגה ה', ב') על רב אידי שהיה הולך בדרך שלשה חודשים, לומד יום אחד בבית המדרש, ושוב חוזר לעבר ביתו מהלך שלושה חודשים! והיו קוראים אותו תלמיד ליום אחד. וכבר נתבאר בספרים, שוודאי היה לומד גם בדרכים. ובכל זאת נקרא תלמיד ליום אחד, מכמה טעמים.

והנה בהתקרב יום העצמאות שיחול בשבוע הבא, שהוא כידוע לכל יום פנוי ממלאכה, נהגו בהרבה מקומות לארגן "יום שכולו תורה". ובאתי בזה בקריאה של חיבה לרבני וגבאי בתי הכנסת ובתי המדרש, די בכל אתר ואתר, לארגן בכל עיר ועיר ובכל ישוב וישוב, בר בי רב דחד יומא. ולהכריז על כך כבר מעתה ובעיקר בשבת הבעל"ט. בהשתתפות רבנים ומגידי מישרים שימסרו שיעורים בהלכה ובאגדה, לדעת את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. והיום גורם, שכן אין לך בן חורין ועצמאי באמת אלא מי שעוסק בתורה! אמנם היוזמה קיימת שנים רבות, ובחסדי השם העניין הולך מתרחב הולך ומתרבה. ועדיין לא בכל המקומות זכו לקיים את המנהג הזה. וזו הזדמנות פז לעשות נחת רוח ליוצרנו, וגם לאותו צדיק שמסר נפשו על הדבר.

מניסיון אישי, בהרבה מקומות עמלים כבר כמה שבועות לקיים יום שכזה, וסוגרים מול הרבנים חודשים מראש (!) ועדיין לא איחרתם את המועד. כדאי וחובה לנסות, שמא נותרה בידם שעה או חצי שעה פנויה. ויותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. וגם אם היומן מלא, אדרבה! "מי יתן כל עם ה' נביאים" זה הזמן וזו העת לאפשר ולהציע גם לרבנים הפחות מוכרים, או לצעירים יותר, אשר חננם ה' לשון לימודים, לשאת מדברותיהם בפני הציבור. כי איככה יהפכו גם הם למפורסמים ומוכרים- אם לא יעניקו להם את ההזדמנות?! הן זו המעלה הגדולה ביותר לגדל ולטפח תלמיד חכם ומרביץ תורה מהמסד ועד הטפחות, ו"גדלהו משל אחיו" כתיב. ודעו, לא העיקר כמות האנשים שיגיעו, ודאי לא בפעם הראשונה. הניסיון מלמד שככל שבית הכנסת יקיים את המנהג הזה, משנה לשנה כמות המשתתפים תלך ותעלה. מי שלא יכול לארגן יום שלם - ניתן לקיים גם חצי יום שכולו תורה. והעיקר להתחיל!

ויאמר נא ישראל, וטוב אם גם יחקוק זאת בעט ברזל ועופרת על המודעות הקוראות לציבור להצטרף ליוזמה הברוכה, שהשיעורים יהיו לזכרו הברוך של האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל בן ברכה פריידא והגה"ק רבי יהודה יחיאל זצוק"ל, ואין ספק כי לא ינוח ולא ישקוט האיש עד אשר ישיב טובה תחת טובה למיטיביו, וימליץ טוב בעדם בעולם האמת. ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.