"לכל איש יש שם": טקס הקראת שמות נספי השואה בכנסת

בטרקלין שאגאל בכנסת נערך לפני הצהריים הטקס "לכל איש יש שם", במהלכו הקריאו ראשי המדינה את שמותיהם של יהודים שנספו בשואה.

המסורת של מפעל ההנצחה הייחודי החלה לפני 30 שנה, בשנת תשמ"ט, ביוזמתו של יו"ר הכנסת דאז, דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו. השנה עמד הטקס בסימן "המלחמה שבתוך המלחמה – מאבק ההישרדות של היהודים בשואה".

נשיא המדינה ראובן ריבלין ייחד את דבריו להקראת שמות דודיה ודודותיה של רעייתו נחמה, שנספו בשואה. הוא סיפר כי אמה של אשתו, קיילה-דרורה שולמן לבית מינץ מהעיירה בילוזירקה שבאוקראינה, עלתה לארץ בשנת 1927 בהיותה בת 20: "קיילה-דרורה השאירה באוקראינה את כל משפחתה – אחיותיה, אחיה ואביה. החיים בארץ ישראל היו קשים, ודרורה חשבה לתומה שבני משפחתה מפונקים ולא יצליחו לעמוד במעמסה. זו הסיבה שהיא לא טרחה לשכנע אותם לעלות ארצה. לאחר פתיחת מבצע ברברוסה על ידי הכוחות הגרמניים, נכבשה בילוזירקה ביולי 1941 בידי הנאצים. כבר בשבוע הראשון לכיבוש, נרצחו בפומבי מספר נערות יהודיות מהעיירה. באמצע אוגוסט 1942 הובלו יהודי העיירה, יחד עם יתר יהודי גטו לאניביצי, לבורות ירי, בדרך המובילה לקרמניץ, ושם נרצחו".

"מדי שנה אנו עומדים ביום השואה ומקריאים את שמות הנספים", הוסיף ריבלין, "'לכל איש יש שם'. אך יש שמות רבים שלא ייוודעו אף פעם, למרות מאמצים בלתי פוסקים לאתרם. בני דודיה של אשתי – ילדים, פעוטות, תינוקות, עוללים – נשארו ללא שם. אין אדם בעולם שיודע את שמם, הם היו כאן, ואינם. יהי זכרם ברוך".

ראש הממשלה בנימין נתניהו סיפר על חותנו, שמואל בן ארצי ז"ל, תלמיד ישיבת נובהרדוק, שעלה לארץ ב- 1933 בהיותו בן 18. "הוא ניצל כי אהבתו לארץ ישראל גברה על אהבתו למשפחתו. הוא החליט לעלות לארץ ישראל כשליח של ישיבת המוסר נובהרדוק, שהוא היה בה עילוי, ועל כן נשלח ככוח חוד לארץ הקודש. אביו רדף אחריו מעיירת הולדתו בבילגוריי בפולין עד תחנת הרכבת בוורשה, נתן לו מגש של עוגיות וניסה לשדל אותו להישאר, כדי שיוכל להמשיך לטעום מן העוגיות הללו. שמואל עלה על הרכבת והגיע דרך טריאסט לארץ ישראל".

נתניהו דיבר על החלל העצום שנפער בחייו של חמו, "שבהדרגה איבד קשר עם משפחתו ועם אחותו התאומה האהובה, יהודית". הוא ציין, כי בן ארצי – שבמקביל להיותו תלמיד ישיבת בית יוסף-נובהרדוק, עבד גם בפרדס – "היה שולח להם את המשכורות של מה שהרוויח, ואחר כך לא היה לאן לשלוח. שמואל הבין".

בן ארצי איבד בשואה קרוב ל- 80 בני משפחה. "הוא כתב שירים", אמר נתניהו, "והשירים שלו צורבים את הנשמה, אבל הם גם חושפים את התבונה שלו, לא רק את תבונת הלב. הוא כותב שיר בתחילת המלחמה כשעוד לא יודעים, וגם הסתירו. עוד לא יודעים – אבל הוא ידע. והוא כתב את השיר הזה על חלום שחלם:

הלילה הייתי בעיירת מולדת,
בנוף שיקר ללבי בְּהילו.
בבאר ילדותי בָּבוּאה עוד רועדת,
בית אבא עדיין עומד על תלו.

בעצי ערמונים משתלהב כבר האודם,
טבעו של הסתיו בפולין הוא בכך.
אני ואחי משתרכים, כמקודם,
בשביל סוכתנו נושאים אנו סכך.

הרוח רודפת ענן ברקיע,
הערב הגשם לבוא לא יהין.
עוד רגע ואנו הביתה נגיע.
ביד נקשט סוכתנו כדין.

קרבנו לבית – גויים בקיננו!
לשווא עוד חיפשתי סוכת השלום.
אחי את עומסו לי השאיר – ואיננו!
לבד שם בכיתי עד סוף החלום".

שמותיהם של נספים בשואה הוקראו על ידי אישי ציבור נוספים, ביניהם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שרים וחברי כנסת. לפני תחילת הטקס הדליקו האורחים השונים נרות זיכרון עליהם שמותיהם של נספי שואה.

בטקס הודלקו שישה נרות זיכרון על ידי חבר הכנסת בני גנץ, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' עם אביו, חברת הכנסת קרן ברק עם אמה, חבר הכנסת יבגני סובה וניצולי השואה הרב חיים דרוקמן ואסתר לוי. הרבנים הראשיים הקריאו פרקי תהילים ואמרו קדיש, וממלא מקום החזן הראשי לצה"ל נשא תפילת "ק-ל מלא רחמים".