עדות מהטבח: "אין יותר קיידאן. איש לא קיבל את פניי"

"את המכתב הזה תשמרי, זה כל מה שיישאר מעירנו קיידאן. מכתבי הוא חורבת קברים של אחינו ואחיותינו", תיאר חיים רונדר, הניצול היחיד מעיירת קיידאן שהצליח לחמוק מהטבח הנורא שהתרחש ב"פורט התשיעי" שבליטא, באוגוסט 1942. במכתב סיפר כי בין הנרצחים היו חיים-יוסף, הינטל וייטה רודני - הוריה ואחותה הקטנה של רחל קליין, ילידת קיידאן שבליטא. עד לשיגור המכתב, באוקטובר 1945, קליין לא מה עלה בגורל משפחתה מאחר וב-1932 היא עלתה ארצה, כשבהמשך הטרפה אליה אחותה הצעירה.

"אני היחיד אשר ראה הכל: איך ירו בעוללים, זקנים ונשים במשך שעתיים וחצי וקברו אותם חיים", ביכה רודנר. "אני היחיד מקיידאן ששלוש שנים התגולל ביערות ושחה בנהרות מאות פעמים. הייתי מכותר על ידי התליינים והגרמנים שמו פרס בסך 20,000 על ראשי. שלוש שנים נלחמתי עם נשק ביד. לא לאחד הורדתי את הראש, אך את ראשי הם לא קיבלו. נשבעתי שאנקום ועוד אנקום עד היום הזה".
 
"במקום שבו גדלנו, למדנו ואהבנו גדל עכשיו עשב והקרובים לנו טמונים באדמה. אין יותר קיידאן", כתב. "הלכתי בין החורבות, חיפשתי אנשים – אך לא מצאתי איש. כולם נורו. איש לא קיבל את פניי; איש לא הושיט לי יד; איש לא בירך את בואי".

קליין עלתה לארץ ישראל באפריל 1932 כתיירת, יחד עם שני חבריה. בהמשך החליטה להשתקע בארץ, ולימים נמנתה בין מקימי קיבוץ כפר מסריק. ב-1935 עלתה ארצה אחותה הצעירה, ציפורה, הצעירה ממנה בשנתיים.
 
חרף רצונם של הוריה להצטרף לבנותיהן, במכתב ששלחו ההורים הם הביעו את דאגתם מפני ההחלטה להשתקע בארץ ישראל של אותן ימים. "ארץ ישראל היא מקום לחלוצים, ייתכן שמעמד הביניים או המבוסס כלכלית גם כן ישקיע את הונו בארץ ישראל – אך למעמד הנמוך אין שום סיכוי להסתדר", כתב אביה של קליין שלושה חודשים לאחר שעלתה. כמה חודשים לאחר מכן שיגר אביה מכתב נוסף, שלל את הרעיון לעשות עלייה לארץ: "מהמכתבים שמתקבלים עכשיו מארץ ישראל מתברר שיש שם אי-שקט רב. דעתי היא שבינתיים נניח את המחשבה לעלות כמשפחה כולה, הרי מובן שעליית כל המשפחה כרוך בקשיים גדולים אפילו אם נקבל סרטיפיקטים".

האב לא הרפה וניסה לצרף את ביתו ייטה, שכעבור שנים ספורות נרצחה בדמי ימיה, לאחיותיה שבארץ ישראל. הקושי בהבאתה לישראל נבע מכך שטרם מלאו לה 18, ומשכך דחק האב בביתו הגדולה שתנסה להפציר בשלטונות הבריטיים לאשר לה אשרת כניסה. למרות ניסיונותיה הרבים, באוקטובר 1938 הודיעו לה ממחלקת ההגירה כי  בקשתה נדחתה. "תיארתי לעצמי שזה לא ייקח הרבה זמן ונהיה ביחד ונשתתף בשמחות של ילדינו וקרובינו, אך הגורל חשב אחרת", כתב האב. לאחר מכן, הוריה ואחותה הקטנה ייטה, גורשו לגטו קובנה, ובאוקטובר 1941 הם עלו בסערה השמימה ביריות המרצחים הנאצים ימ"ש.