האיש שהסתכל לשטן בעיניים: התובע במשפט אייכמן חושף

אחד מהאירועים המכוננים ביותר בתולדות מדינת ישראל הוא כמובן משפט אייכמן בו הועמד רוצח ההמונים, אדולף אייכמן, למשפט צדק. בית המשפט המחוזי בירושלים, בהרכב השופטים משה לנדוי, בנימין הלוי ויצחק רווה הרשיעו את אייכמן בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי וחברות בארגונים עוינים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. בעקבות ההרשעה נגזר על אייכמן גזר דין מוות. אייכמן הגיש ערעור על גזר דינו אך הוא נדחה על הסף בידי בית המשפט העליון. בקשת חנינה מהנשיא שהוגשה לאחר מכן, נדחתה גם כן על ידי נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי.

מי שהיה התובע במשפט אייכמן ושופט בית המשפט העליון לשעבר, גבריאל בך, מספר לראשונה על השתלשלות העניינים ועל מאחורי הקלעים של המשפט הידוע ביותר בעת המודרנית.

"רצינו להראות סרט דוקומנטרי במשפט", הסביר בך בריאיון שהתפרסם היום ב'וואלה'. בך, שהיה אחד משלושת חברי צוות התביעה, מספר: "קיבלנו 300 סרטים מפולניה, מכל מחנות ההשמדה. לא רצינו כל כך ארוך, אז החברים שלי (כך הוא מכנה את שאר חברי צוות התביעה – א"פ) פנו אליי, וביקשו שאני אצפה בכולם ואכין סרט מקוצר של 45 דקות. אז אני ביליתי שלושה ימים ושלושה לילות. ראיתי את כל הסרטים האלה. זה לא היה קל. מאות יהודים הרוגים, משהו זוועתי. ואני הכנתי את הדברים הכי חמורים".

"אחר כך מתוך הגינות לנאשם רצינו שלפני שנראה את זה לשופטים, נראה את זה לו ולסנגורים שלו", משחזר בך. "לקחנו אותו בערב, בלי השופטים, לאולם בית המשפט והראינו את הסרט. הסתכלתי עליו, לראות איך הוא מגיב כשהוא רואה את התמונות הזוועתיות האלה. הוא היה סטואי לגמרי, ופתאום דיבר בהתרגשות לשוטר שהיה על ידו. כשזה נגמר קראתי לשוטר ושאלתי ממה הוא כל כך התרגש. 'הוא אמר שהבטיחו לו שייקחו אותו לאולם בית המשפט רק בחליפה הכחולה שלו, והנה הוא לובש את החליפה האפורה'. על זה הוא היה צריך למחות. קשה לשכוח איזה טיפוס הוא היה".

"אני מתאר לעצמי שאתה תהיה אחד התובעים"

משפחתו של בך, גרמנית במקור, חמקה בעור שיניה ממלתעות המגף הנאצי ב-1938, שבועיים לפני ליל הבדולח. המשפחה תכננה לעלות לישראל, לא לפני שהם שהו זמן מה בהולנד, עד שאבי המשפחה הצליח לחלץ מגרמניה את כל קרובי המשפחה, שבחסדי שמיים הסתייע. "עזבנו את הולנד רק ב-1940, חודש לפני הפלישה הגרמנית", תיאר בך. "באנו ארצה על האונייה 'פאטריה', נסיעה אחת לפני שהיא הוטבעה עם 250 הרוגים". בך מספר כי את הבר מצווה שלו חגג על סיפון האונייה.

בהגיעם ארצה, התיישבה המשפחה בבירה הירושלמית. לאחר לימודיו התיכוניים, החליט בך לעקור ללונדון, שם למד לתואר ראשון במשפטים. עם שובו, החל בעבודתו בפרקליטות המדינה כשב-1960, השנה בה נלכד אייכמן, הוא כבר כיהן כסגן פרקליט המדינה. "שמענו את בן גוריון מודיע בכנסת שאייכמן יועמד למשפט. הייתה לזה השפעה חשמלית בארץ. התרגשות גדולה. כשעשינו את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, איש לא חשב על מישהו ברמה של אייכמן".

יומיים לאחר הודעתו של ראש הממשלה כי אייכמן נחטף מארגנטינה לישראל, בר זומן ללשכתו של שר המשפטים, פנחס רוזן, שביקש את עזרתו של בר. "אני מתאר לעצמי שאתה תהיה אחד התובעים, ומבקש שתהיה אחראי גם על החקירה" אמר לו. בך מספר כי הוא נעתר במקום לבקשה. החקירה בפועל התנהלה על ידי יחידה ייעודית של המשטרה,"לשכה 06". לכל אורך החקירה, אייכמן היה נתון במעצר בכלא יגור (כיום "קישון"), שם גם נחקר.

"ישבתי אצלי במשרד וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד הס"ס שנתלה בפולין שנתיים-שלוש לפני זה", משחזר בך את הרגעים שקדמו לפגישה עם הצורר הנאצי. "הוא כתב שהיו להם ימים רבים שבהם הם הרגו אלף ילדים יהודים ביום, ושכאשר הוא וחבריו היו צריכים לדחוף את הילדים לתא הגז, לפעמים הוא קיבל פיק ברכיים. הוא כתב שהוא התבייש בעצמו על הקושי הזה שלו, אבל שזה עבר לו אחרי שדיבר עם אייכמן. הוא הסביר לו שיותר חשוב להרוג את הילדים, כי איפה ההיגיון בלהרוג את המבוגרים, ולהשאיר דור שיכול לנקום?".

"עשר דקות אחרי שקראתי את זה בא איש משטרה ואמר לי שאדולף אייכמן רוצה לראות אותי. שמעתי את הצעדים שלו בחוץ, וישבתי מולו כמו שאתה יושב עכשיו. לא היה קל לשמור על פוקר פייס. באותו יום הוא רצה להתייעץ איתי כי הוא רצה למנות סנגור. אשתו המליצה לקחת את ד"ר רוברט סרווציוס, שהיה הסנגור הראשי בנירנברג, והגן גם על המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, והוא חשש שהממשלה בישראל, שאמרה שתממן לו סנגור, לא תסכים. אמרתי לו מיד בלי להתייעץ עם אף אחד שהוא יכול לקחת את מי שהוא רוצה".

לדברי בך, הממשלה הגרמנית סייעה רבות לחקירה. "קיבלנו המון מסמכים שיכולים להיות רלוונטיים מכל המשרדים ומהס"ס והס"א, והצבא. ניהלנו את זה כמו כל משפט פלילי אחר. לפעמים כשעיינתי במסמכים ראיתי דברים שיכולים לעניין את ההגנה, אז אספתי והעברתי לסרווציוס. אחרי יומיים הוא בא ואמר שהוא הראה את המסמכים לאייכמן, וכשהוא אמר לו שזה הגיע מהתובע, אייכמן כמעט התעלף".

בר מספר על המסמכים שהעביר לצוות ההגנה של אייכמן: "היו שם למשל אנשי ס"ס שכשרצו להעמיד אותם לדין אמרו שהם היו חייבים למלא הוראות. אני אספתי כל הזמן חומר בשביל להראות שאייכמן לא רק מילא הוראות, ואמרתי שהוא אפילו הפר הוראות של היטלר כשהוא חשב שהן יכלו להביא להצלה של יהודי כלשהו. היו המון מחלקות של הס"ס, והחליפו בדרך כלל את המפקדים אחרי שנה-שנתיים. היחידי שכראש המחלקה היהודית היה שם כל המלחמה, זה אייכמן. כי ראו שהוא לגמרי מזוהה עם התוצאה הזו".

לדברי בר, אחת ההוכחות שאייכמן האמין ברעיונות הנאציים, ואשר הוצגו במשפטו על ידי התובע, היא הפעולה שנקט כנגד מבצע ההצלה של יהודי דנמרק. כזכור, בשלהי 1943 הנאצים התכוונו לשלוח את יהודי דנמרק למחנות ההשמדה. בעקבות החשיפה, פעלה המחתרת הדנית הזכורה לטוב, שהצליחה במבצע נועז להבריח את רוב יהודי המדינה, כ-7,200 במספר, לשוודיה.

"ראש הס"ס בקופנהגן היה אדם בשם ורנר בסט", תיאר. "ולי היה רושם שהעיקר בשבילו היה להביא לגרמניה מוצרים כמו חמאה וביצים מדנמרק, ולאו דווקא לגרש יהודים. הוא דיבר על זה גם עם העוזרים שלו. לפני שהדנים העבירו את היהודים בסירות לשוודיה, היה יום אחד שבכל זאת בסט שלח אנשי ס"ס לקחת את היהודים, אבל הם כבר שמעו מהדנים שזה מה שהולך לקרות, אז הם לא פתחו את הדלת. ואנשי הס"ס לא קיבלו הוראה לפרוץ את הדלתות".

"בזמן שאייכמן היה בחקירה המוקדמת הוא אמר לחוקר 'תראה איזה בני אדם יש. תיקח את הורנר בסט הזה. כשהוא היה אצלי בברלין הוא היה כזה קטן, ואחרי זה הוא הולך לקופנהגן ועושה לי בעיות'. אפילו כשהוא היה פה אסיר, הוא לא יכול היה לסלוח שהיהודים האלה ניצלו. זה היה כל כך אופייני לאייכמן".

בך, ששימש גם כחוקר וגם כתובע, היה אמון על כל הליך החקירה של אייכמן. עם זאת, בעבודתו כתובע הוא לא היה לבד. על צוות התביעה נמנו היועץ המשפטי לממשלה ומי ששימש כתובע ראשי, גדעון האוזנר, ופרקליט מחוז תל אביב, יעקב בר-אור, צבי טרלו, והמשפטן ד"ר יעקב רובינסון, שהצטרף לצוות המשפטי במשפטי נירנברג.

"אנחנו כל הזמן התייעצנו על כל דבר", מתאר בר את העבודה המשותפת. "האוזנר כמובן ידע כיועץ משפטי שהוא ישתתף במשפט, אבל רק אני הייתי אחראי בחקירה. אחרי כמה זמן הצענו לצרף את בר-אור, שהיה פרקליט מחוז וגם ידע גרמנית. היו לנו 40 אנשי משטרה שם, וחילקנו את הארצות ביניהם. הייתה לנו גם שיחה, חבריי רצו משפט קצר ככל האפשר, ואמרו שעדויות זה לא כל כך חשוב, ואפשר להסתפק במסמכים ובמעט עדים. אני התנגדתי. אמרתי שחשוב שמכל מדינה יהיה לפחות עד חי אחד שיתאר את האווירה ומה בדיוק קרה ליהודים שם. הם הסכימו לזה".

הביקורת על משפט אייכמן: ראוותני ופוגע בעקרונות הצדק 

בעיני רבים, משפט אייכמן נתפס כמשפט ראווה ולא כמשפט שהתנהל לפי סדרי הדין הפלילי. כך למשל, חנה ארנדט, העיתונאית היהודיה שסיקרה את המשפט עבור ה"ניו-יורקר", טענה כי עצם השימוש שעשה האוזנר בעדויות הקורבנות – חלקם הגדול היו כאלה שלא קשורים כלל וכלל לאייכמן, נעשה כדי להציג את המשפט לעיני העולם. לדברי המבקרים, עובדה זה פגעה בעקרונות הצדק של המשפט הפלילי. לעומת האוזנר, הרכב השופטים נצמד מאוד להליך המשפט הפלילי וטיפל בו ככזה.

בריאיון, בך הגן על הקו שנקט האוזנר, והסביר כי חפץ "שהמשפט ינוהל בצורה כזאת שכל הילדים שלנו, שכולם ידעו את כל הדברים החשובים", ובהקשר זה זוכר את חילוקי הדעות שהתעוררו לפעמים מול השופטים. "הם למשל לא הסכימו שנביא כל דבר שלא קשור לאייכמן אישית".

ואכן, בר מספר כי חלק מהעדויות, שהכילו מסרים חינוכיים-היסטוריים, לא הוצגו בהיכל בית המשפט. "הייתה למשל איזה ראיה שלא הייתה קשורה לאייכמן, והצטערתי כי היא יכלה להיות עדות חשובה", נזכר בך. "לפני תאי הגזים, הגרמנים בכל אירופה לקחו את היהודים במכוניות משא, כיוונו את האגזוז פנימה, והם נחנקו לאט לאט. פתאום הביאו מסמך שאיש ס"ס תיאר כמה ק"מ צריך לנסוע, ולמי צריך להודיע, ואיך קברו אותם, ובסוף כתב שהוא 'חייב להוסיף הצעה אחת הומניטרית'. חשבתי לעצמי מה הוא כבר יכול להציע מבחינת הומניטרית? אז הוא כתב 'אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל להגן על נהגי הס"ס המסכנים שלנו שצריכים להאזין לצעקות של הילדים והנשים. אז המצאתי לוח מבודד קול ואותו אני מציע שנשים מאחורי נהגי הס"ס שלנו, שלא יצטרכו לשמוע את הצעקות'. זה לא היה קשור לאייכמן, אז לא הגשתי את זה כי ידעתי שבית המשפט לא יתיר לנו".

"לאייכמן הגיע העונש החמור ביותר"

כאשר בר נשאל לגבי העונש החמור שבית משפט גזר על אייכמן, אמר בר: "אם למישהו, על סמך הראיות, הגיע העונש החמור ביותר - אז אין ספק שזה היה אייכמן. בלי ספק קיוויתי שזה העונש שיינתן. הייתי בעד ביטול עונש המוות על רצח רגיל, ועשר שנים לפני כן ציינתי את זה במאמר שכתבתי באנגליה - חוץ מבמקרים של עבירות המוניות של השמדת עם. לכן לא הייתה לי בעיה לבקש עונש מוות על אייכמן".

אייכמן הגיש ערעור אך היא נדחתה. בעקבות כך ניסה לבקש חנינה מנשיא המדינה, שמבחינה משפטית היה יכול גם להמיר את עונש המוות למאסר, אך גם היא נדחתה. "היה ויכוח גם בתוך הפרקליטות, כי היו כאלה שהעדיפו לחכות", מתייחס בך לרגעים שלאחר דחיית בקשת החנינה שלוף כשהיה ברור שהולכים על עונש מוות. "אני התנגדתי. אמרתי שברגע שפסק הדין סופי, ובקשת החנינה נדחית, באיזה מקום בעולם יוכלו לקחת ייקחו ילד יהודי ולאיים שאם נוציא להורג את אייכמן, אז יהרגו אותו. הצעתי שביום שנשיא המדינה יחליט לדחות את בקשת החנינה, ב-11 בלילה יודיעו את זה ברדיו או בטלוויזיה, וב-12 נבצע את ההוצאה להורג. ואת זה הממשלה קיבלה"

ב-31 במאי 1962 דחה הנשיא את בקשת החנינה. "אני לא אשכח את זה", משחזר בך. "ישבתי פה בדירה באמבטיה, ואשתי קראה לי ואמרה שהודיעו שנשיא המדינה דחה את בקשת החנינה, והבנתי שזה מתבצע. המשטרה הציעה לי שכשתהיה הוצאה להורג, אני אוזמן. סירבתי. אמרתי שאין לי שום עניין. עשינו את שלנו, השגנו את התוצאה שהיא חיובית עבורנו, אבל אני לא מוכן להיות נוכח. אשתי קראה לי והבנתי שזה מתבצע. כנראה החוורתי קצת. בכל זאת, שנים אתה פוגש בן אדם כמעט כל יום - וזהו. בבוקר קיבלתי את ההודעה שזה בוצע. אני סבור שזו תוצאה מוצדקת ורצויה".