"ספגנו יריות, שני חבריי נהרגו": ד"ר שמחה מנדלבוים בזיכרונות מצמררים

ד"ר שמחה מנדלבוים, בן 89, הוא יליד ירושלים, בן למשפחות ותיקות וענפות בארץ ישראל. את ילדותו העביר בבית מנדלבוים, אותו בנה סבו, ואשר על שמו נקרא מעבר מנדלבאום המפורסם, שהיה שער הגבול בין ישראל לממלכת ירדן. בגיל 19 לחם שמחה ב'הגנה', והיה ממשחררי ירושלים במלחמת העצמאות. מאוחר יותר הוא למד בארה"ב, ב'ישיבה יוניברסיטי' ובאוניברסיטת הרווארד, ולפרנסתו עבד במשך 65 שנה כעורך דין בירושלים. כיום עוסק שמחה במחקר על בנין ירושלים וארץ ישראל, והוא הוציא כבר שישה ספרים בנושא. עד לא מזמן המשרד שלו היה עדיין פעיל, ורק בתקופה האחרונה הוא עבר לעבוד מהבית, בכתיבה, במסירת הרצאות בנושא ירושלים, ועוד.

זיכרון ילדות

"גדלתי בבית מנדלבוים בירושלים, שהיה בית גדול בן 20 דירות, יחד עם כל בני משפחתי המורחבת. חלק מהם מוכרים כיום בציבור, כמו הסופר שמחה רז והרב שמחה הכהן קוק, אשר כפי שאפשר להבין, קרויים, כמוני, על שם אותו סב. המיוחד בסבי היה, שהוא בחר לא להתפרנס מכספי ה'חלוקה' - כספי תרומות שהגיעו ליושבי ירושלים, אלא הקים חנות בגדים גדולה ומפורסמת לפרנסתו. עוד קודם לכן, כאשר אמרו לסבתי, אשר הגיעה מעיירה הקרובה ללודז', שהיא הולכת להינשא לבן ירושלים, היא קנתה כ-40 מכונות לאריגת גרביים, והביאה אותן יחד איתה לארץ. באותה תקופה נשים לא היו עובדות מחוץ לביתן, וסבתא חילקה להן את מכונות האריגה, בהן הן ארגו גרביים במשך השבוע. בסופו של כל שבוע הביאו הנשים את הגרביים לסבתי, וקיבלו עליהם ממנה תשלום. גרביים אלה היו מחולקים לשני חלקים - חלק עליון שנשאר לכל החיים, וחלק תחתון - אותו החליפו מידי פעם. בנוסף, לחנות הבגדים של סבי וסבתי היו באים זוגות לקנות בגדים לכל החיים. סבתי הייתה פורסת לקונים את התשלומים לכמה שנים, באופן נוח מאד, וכך איפשרה להם לקנות בגדים ויחד עם זאת, להמשיך ולהתקיים לפרנסתם. רבים הגיעו לחנות זו, אשר הייתה ידועה בשמה הטוב, ובה עבדו גם כ-15 מבנות ירושלים. כך סייעו סבי וסבתי לפרנסת אנשי העיר ולפיתוחה".

"מצד אמי אני נינו של ר' יואל משה סלומון, אשר היה ממייסדי העיר פתח תקווה, וממקימי שכונת 'נחלת שבעה' - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות. שנים קודם לכן, ראש המשפחה, הרב אברהם שלמה זלמן צורף-סלומון (הראש"ז), היה מתלמידי הגר"א, והיה היהודי האשכנזי הראשון שעלה לירושלים בשנת 1811".

אירוע משמעותי שהטביע בי חותם:

"בהיותי בן 18, בזמן מלחמת השחרור, השתתפתי בקרב לכיבוש מצודת בווינגרד, כחלק משחרור ירושלים. מצודה זו היא אחד מ'אזורי הביטחון' שהקימו הבריטים, כדי להצליח לשלוט טוב יותר על העיר. המקום כלל את אזור מגרש הרוסים וחלק מרחוב יפו הצמוד אליו, והיה מוקף כולו בחומות בטון ובתיל דוקרני. ביום ד' באייר תש"ח, היום בו היו אמורים הבריטים לעזוב את הארץ, ידענו שעלינו לכבוש את המצודה, לפני שהערבים ישתלטו עליה. כבר מהבוקר חיכינו לרגע המתאים, וברגע שהבריטים פתחו את השער ועזבו את המצודה, חתכנו את גדרות התיל ופרצנו פנימה. השתלטנו על בניין ג'נרלי ובניין הדואר הראשי, ובין לבין, בעוברנו ברחוב ממילא, ראינו ערבים מתקדמים לעברנו, והצלחנו לצלוף בהם ולהבריחם. במשך ארבעה ימים שהינו במצודה, ובה מצאנו גם ציוד צבאי רב של הבריטים. בין היתר, נתבקשנו לעזור לדוד ליבוביץ להרכיב את הנשק הסודי של ההגנה - הדווידקה. כאשר היה התותח מוכן, ירה ממנו דוד פגז ראשון, שלא התפוצץ. לאחר מכן הוא ירה פגז שני, והפעם שמענו את הדי הפיצוץ שלו היטב. פגז זה נחת באזור השוק הערבי שליד שער שכם, והערבים ששמעו זאת, היו בטוחים שהפעילו נגדם 'פצצת אטום', מה שגרם למהומה גדולה ולמנוסה מהאזור.

"משם עברנו לכיבוש בנייני העירייה ובניין הבנק שמאחוריהם, ושם נתקלנו לראשונה בהתנגדות של האויב, אשר ירה וזרק רימונים לעברנו. בעזרת מכונת ירייה, שהייתה בידי אחד מאנשינו, הצלחנו לגבור עליו ולהשתלט גם על בניינים אלה. מאוחר יותר הגענו למנזר נוטרדאם, עליו צלפו הערבים ללא רחם. כדי לא להיפגע מאש הצלפים, היה עלינו לעבור מתחת לחלונותיו הרבים של המנזר כמעט בזחילה, שכן לא היו בידינו שקי חול כדי לאטום אותם. בשלב מסוים ראינו דרך החלונות כי משוריינים של הלגיון הערבי מתקרבים לעברנו, והמצב היה קשה ביותר. המפקד, אליעזר פלדמן, הורה לפוצץ את אגף הבניין הפונה לכביש, כדי למנוע מעבר של המשוריינים לתוך העיר, וכמה חבלנים מכוחותינו החלו לטפל בחומרי הנפץ. בחסדי ה' פיצוץ הקיר העבה צלח, פגע במשוריין הראשון, ואלו שהיו מאחוריו החלו לסגת. ביום י"א אייר תש"ח, כשבוע לאחר הפריצה למצודה, הפתיע אותנו משוריין ירדני שהתקרב לעברנו, והוא ירה פגז ופגע בעמדה בה היינו חבריי ואני. שניים מהם נהרגו במקום, ואני, שנפצעתי קל יחסית, פוניתי לאחר כמה שעות לטיפול בבית החולים. הקרב על שחרור ירושלים הוכרע לאחר שרק כפסע היה בין הכוחות הירדנים אלינו. ביום העצמאות האחרון נחגג טקס זיכרון לכיבוש המצודה, ואני, כלוחם היחיד שנותר מאותה תקופה, הגעתי לקבל את הפרס על עמידתנו האיתנה במקום".

אדם שהותיר בי רושם עז:

"רבי אריה לוין. משרד עורכי הדין שלי היה ממוקם ברחוב החבצלת בירושלים, ליד מגרש הרוסים. מידי יום או יומיים, כאשר רבי אריה היה מגיע לבקר אסירים בבית הכלא, הוא היה עובר במשרדי, מספר לי על תכנוניו לאותו יום, ומתייעץ איתי איך יוכל לעזור לאסירים השונים. לאחר פטירתו, אספתי את כל הסיפורים עליו, ומסרתים לבן דודי הסופר שמחה רז, אשר כתב עליו את הספר 'איש צדיק היה'. מאז יצא הספר ב-30 מהדורות, ונמכרו ממנו מאות אלפי עותקים. ביום ט' בניסן השנה מלאו 50 שנה לפטירתו של רבי אריה, ואני זכיתי לספר מזיכרונותיי עליו, בבית האבות שבו אני גר".

מה השתנה אצלי מאז שחציתי את גיל 70:

"כאשר הגעתי לגיל 70, היו שאמרו לי שעליי כבר לפרוש לגמלאות, אך אני החלטתי להמשיך לעבוד, לא עבור הכסף, אלא כדי לעזור לאנשים. רק לפני כמה חודשים סגרתי את משרדי ועברתי לבית אבות, ומאז יש לי משרד בבית, בו אני ממשיך ליצור ולכתוב. בכל בוקר, לאחר תפילה בנץ בבית הכנסת של גור, הנמצא בסמוך לכאן, אני מתחיל בעבודתי כמרצה וככותב, עד הערב".

מה השתנה בסביבתי מאז שחציתי את גיל 70:

"כיום, ירושלים שבה גדלתי כבר כמעט ולא קיימת. התפתחה כאן יופי של עיר, ואני שמח בכך מאד".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה…

"המשפחה. יש לי שתי בנות, האחת פסיכולוגית והשנייה עובדת סוציאלית, ובן שהוא משגיח בישיבה. זו הנחת שלי, לראות איך כולם גדלו והקימו משפחות. מעבר לכך, אני ממשיך לכתוב על ירושלים, יש לי ספריה מלאה בספרים על ירושלים. אני משתדל לעשות דברים מועילים בחיי, ולא לבזבז אותם לריק".

דבר שברצוני להנחיל לדורות הבאים

"שהתורה וארץ ישראל הם הבסיס לכל החיים שלנו. חשוב שגם מי שלא מקיים מצוות יידע זאת, ואני מקווה שכל צאצאיי ימשיכו בדרך זו, וידאגו לכך שגם ילדיהם ילכו בה".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il