תחרות הסיפור הקצר: קומו לעבודה!

מה הצלצול של השעון המעורר שלכם?

אילו קולות מקיצים אתכם משנתכם אל יום חדש?

יש את אלו שבוחרים נעימה רגועה בשילוב ציוצי ציפורים, שתעיר אותם בעדינות כמו אם רחומה, בטרם יצאו אל המרוץ התובעני שבחוץ.

לעומתם, יש כאלה שיבחרו מוזיקה רועשת עמוסת תופים וחצוצרות, כזו שמעירה מתים מקבריהם. "אחרת למה שאני אקום? אני רק חושב שאני אמור לקום וללכת לעבודה, והעיניים שלי נעצמות מאליהן".

כמובן, בל נשכח את היצירתיים שבינינו. הם בוחרים את הצלצול ה"גאוני" של קריאות תרנגול...

אבל, אלו כמו אלו, קמים לבסוף, באיחור או שלא, והולכים לעבודה.

מה דעתכם על שעון מעורר שקורא לכם: קומו לעבודה! קומו לעבודה!

לא מלהיב במיוחד, הא?

וכך סיפרה לי סבתי שתחיה: "גרנו בג'רבה, אך ליבנו גר בארץ ישראל. בתוכנו צמחה שאיפה אמיתית ותמימה לזכות לעלות לארץ. אני זוכרת, שנים רבות טרם העלייה, תמיד דיברנו בינינו, שעוד יבוא יום שיעברו בין הדלתות, וידפקו בית בית, וישאלו: מי רוצה לעלות לארץ ישראל? וידענו שאנחנו נקפוץ ונגיד: אני! אני!

זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל קרה הדבר. עברו בין הדלתות ושאלו: מי רוצה לעלות?

עלינו אני וסבא זכרונו לברכה, בתור זוג צעיר. אתנו עלתה גם אמא ז'לו, שהיא סבתי זיכרונה לברכה, ובעברית שמה: מזל. אמא ז'לו כבר הייתה מבוגרת וחולה. אך השאיפה הייתה חזקה מכל. בגלל מצבה הבריאותי, לא יכלה ללכת. וכך עזבנו את ג'רבה, כשנשאנו אותה בתוך סל גדול, ופנינו לציון.

ארץ ישראל נקנית בייסורים, ואנחנו שילמנו.

תחילה התגוררנו במעברה, בהמשך עבדנו קשה מאוד בעבודה חקלאית שדורשת מאמץ פיזי ושעות רבות של השקעה בשמש היוקדת. עבודה חקלאית שלא מעשירה את בעליה, וכמו כולם חיינו בתוך משטר צנע קפדני.

בארץ ישראל של אז נשבו רוחות של חלוציות. עבודת האדמה, להפריח השממה, לנטוע ולבנות, לבנות ולהיבנות.

וכמו רוח שנושאת בכנפיה את כל הנקרה בדרכה, גם רוח החלוציות הורגשה היטב באוויר. כולם נטלו חלק בבניית הארץ, בזריעה, בקטיף, בבניין, ובכל עבודה נדרשת. ובבוקר השכם קמו זריזים מקדימים, סבבו בשבילים, והכריזו: קומו לעבודה! קומו לעבודה!

אמא ז'לו התעוררה מהקריאות ותמיהה גדולה מילאה את ליבה. לקום לעבודה? מה הם מתכוונים? איזו עבודה? בג'רבה לא אמרו כך.

היא הייתה אישה צדיקה, עם תמימות ופשטות שלא העלתה על דעתה שיעירו אנשים בכרוז קולני בשביל עבודת אדמה. ומשכך, לא מצאה שום פתרון הולם לתעלומה שכל בוקר שבה והתעוררה.

עד שבוקר אחד זך ובהיר במיוחד, האירה בה פתאום התשובה.

בוודאי, לקום לעבודה! לקום לעבודת השם!".

* * *

ולאיזו עבודה אנחנו קמים?

אלו מחשבות גועשות בתוכנו רגע לאחר שפקחנו את עינינו?

שוב בוקר, עבודה, משרד, חום, פקקים, עצבים, משכורת, לקוחות....

האם אנו מתבוננים איזה יופי שזכינו לקום לעוד יום של עבודת השם? אנו קמים לעבודה שהיא בכל זמן ובכל מקום, שהבוס הוא גם אבא שלנו, והוא לעולם לא יפטר אותנו... עבודה שמעריכה את המאמצים, ולא בהכרח את ההישגים שלנו, והמשכורת מתגמלת מאוד...

אז אולי הגיע הזמן להחליף את הצלצול של השעון המעורר?

(מבוסס על סיפור אמיתי)

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il