מיקה, גם היא זועקת ומבקשת להעביר את שעברה

החיים של מיקה אף פעם לא שפרו עליה. מיקה, עולה מאוקראינה, חוותה מציאות קשה כבר בהיותה ילדה.

"בבית הייתה אלימות לצד מחסור כלכלי", היא מתארת, "כבר בגיל תשע נאלצתי ללכת לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. למעשה, אף פעם לא הייתי ילדה, שנהנית מחוויות ילדות רגילות. התבגרתי טרם זמני".

משפחתה של מיקה עלתה לארץ בהיותה בת 12, בשנת 1997. אל הקשיים שחוותה קודם, התווספו עוד מהמורות.

"אמי חלתה עוד בהיותנו באוקראינה, והמעבר לארץ החמיר את מצבה, עד כדי כך שנאלצו לכרות את אחת מרגליה. במשך שנתיים היא הייתה מאושפזת מרבית הזמן בבית החולים, אבי שהה לצדה. ואנחנו, הילדים, נותרנו לבד. לא היה מי שידאג לנו. הייתי אז נערה צעירה, בתחילת גיל ההתבגרות, עדיין מתקשה להתאקלם בארץ, ללמוד את השפה, בלי אמא, בלי אבא, לבד".

הקשיים האלו היוו קרקע פורייה להמשך.

"עלי היה צעיר פלשתיני, בן 28, מבוגר ממני בארבע עשרה שנים", היא משחזרת, "אנחנו, כמו רבים אחרים שעלו מברית המועצות, לא היינו מודעים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לא ידענו מהם ערבים, ומהם ערבים-פלשתינים ומהם בכלל. לא היה מי שיזהיר אותי, אבל גם אם היה, לא בטוח שהייתי מבינה או מקשיבה".

היא נאנחת וממשיכה, "הכל התחיל מכך שביקשתי ממנו סיגריה. הייתי בפארק עם עוד חברות, במקום להיות בבית הספר, והוא ישב שם. ראיתי חבילת סיגריות מבצבצת מכיסו, ניגשתי וביקשתי.

מאז הוא לא הניח למיקה.

"הוא עקב אחריי, גילה היכן אני גרה, חיזר אחריי. במתק שפתיים. זה היה נעים. לא היה אז מי שיגיד לי מילה טובה, ישים לב אליי. הייתי בודדה ועזובה. ופתאום, מישהו הבחין בי, התעניין, ורצה בקרבתי".

ההתחלה נראתה למיקה טובה ומבטיחה.

"יצאנו במשך חמישה חודשים. במהלכן הוא הקרין אבהות, היה מגונן ושומר עלי. בדיוק מה שהיה חסר לי. הוא עושה רושם של אדם טוב לב. אפילו עזר ותמך באמי שהייתה אז בבית, מרותקת לכסא גלגלים. לאחר מכן היא נפטרה, בפתאומיות. גם כאן הוא היה כמשענת כשהיה לצדי.

מאוחר יותר אחותי עזבה לפנימייה, נשארנו אחי ואני בבית. אבי היה שבור ממותה של אמי והיה שותה לשוכרה. המצב הכלכלי הקשה גם השפיע לרעה על יחסו אלינו. הוא דרש ממני לממן את שהותי בבית, ולא עניין אותו איך. בהמשך, הוא הביא בת זוג אחרת לביתנו, והיא סכסכה בינו לביני, עד כדי כך שהוא זרק אותי מהבית. בלי כסף, בלי כלום. ולא היו לי קרובי משפחה לפנות אליהם ולבקש את עזרתם".

ומכאן, הדרך לביתו של עלי הייתה קצרה.

"לא היה לי לאן ללכת, רק אליו", היא מספרת, מנסה להצטדק על המצב העגום אליו נקלעה, "הוא ניצל זאת, את תמימותי ואת חוסר השליטה שלי בשפה העברית, והציע לי להתחתן. 'רק תגידי כמה מילים בבית המשפט ואז נוכל לחיות ביחד, ולהיות מאושרים', הבטיח. מאוחר יותר הבנתי כמה משמעותיות היו אותן 'כמה מילים' ", אומרת מיקה בזעזוע, "בעצם אמרתי שאני רוצה להתאסלם. בלי להבין כלל מה אני אומרת".

לאחר מכן, מיקה עברה לגור בכפר. לעלי הייתה יחידת דיור סמוך לבית ההורים. עד למסיבת החתונה, מיקה התגוררה בבית הוריו.

"בשכונה התכוננו לחגיגה. חגיגת הנישואין. הכינו אוכל לקראת המסיבה", היא נזכרת, "זה היה שלושה שבועות לאחר המעבר. הייתי עדיין מבולבלת, התקשיתי להסתגל לסביבה ולשפה הערבית, לכך שאני עומדת להינשא, לא יודעת אם אני חיה או מתה, מציאות מתעתעת.

ופתאום הוא התעצבן עלי. על מה? אני כבר לא זוכרת. על כלום, בעצם. הוא החטיף לי סטירה. הייתי המומה. הבנתי שהוא לא כמו שחשבתי. אבל פחדתי לעזוב. לאן אלך, בעצם? לרחוב?"

זמן קצר לאחר מסיבת החתונה עלי נעצר על ידי המשטרה.

"הוא עבד בישראל, ללא רישיון, ונעצר כשוהה בלתי חוקי. הוא שהה בכלא מספר חודשים. במהלכם עברתי מן הדירה שלנו, בחזרה לבית הוריו. הייתי בהיריון עם הבת הבכורה. ההורים שלו דווקא התייחסו אלי טוב. אבל הרבו בשאלות, 'איפה טוב יותר? אצלנו או אצל היהודים? נו, מה אני אענה בהיותי בכפר ערבי מוקפת בערבים ללא נפש יהודית מסביב?! 'ברור שאצלכם', הייתי משיבה, ובוכה בלב.

אחרי כמה חודשים הוא השתחרר, ונולדה בתי הבכורה. חזרתי לבית, יולדת טרייה, חלושה, ועייפה, ובנוסף, התגלו אצלי אבנים בכיס המרה. התקף כאבים שאין כדוגמתו. ואם לא די בכל זאת, הוא הכה אותי באכזריות, ולאחר מכן זרק אותי מן הבית. עם התינוקת הרכה. בלי מטרנה. בלי טיטולים. הלכתי לבית של הוריו. גיליתי נחישות. הודעתי להם שאם הם לא לוקחים אותי מכאן לבית של אבא שלי, אתאבד. ידעתי שאיום כזה ישפיע. ואכן, אח שלו הסיע אותי לאבי".

אבל שם ציפתה למיקה הפתעה לא נעימה.

"אבא שלי היה אטום למצבי" היא אומרת, ולא ניתן לשמוע אותה, ולא לבכות, "למרות שסיפרתי לו על הגיהנום שאני עוברת, וביקשתי רחמים עלי ועל התינוקת הזעירה הוא הגיב בקרירות, 'זה בעלך, תחזרי אליו, אין מה לעשות'.

ובינתיים, עלי הפעיל עליה לחץ רגשי, "הוא התקשר, והיה משכנע אותי שלא כדאי לי לפנות לרווחה. יראו נערה בת 17 וחצי עם תינוקת, ייקחו לך אותה. הפחיד אותי. ולעומת זאת היה מבטיח לי שאם אחזור אליו, הוא ישתנה, ויתנהג אליי טוב.

"חזרתי אליו", היא מושכת בכתפיה, "הרגשתי שאין לי ברירה. אבא שלי לא היה מוכן שאגור אצלו. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאולי הפעם זה יהיה אחרת.

אך מה שקרה, היה בדיוק ההיפך מכך. "המצב הלך והחמיר. הוא היה מכה אותי באכזריות עשר פעמים בשבוע. בלי סיבה, בלי הסבר. עם אגרופים, עם מקלות, דחיפות, ומה לא. הילדה הייתה רואה הכל. גם עליה הוא לא חס.

לאחר שנתיים וחצי הריתי מחדש. אמא שלו רצתה לתת לי מתנה, ואז אולי זרקתי איזו מילה שלא מצאה חן בעיניו, והוא התנפל עלי במכות איומות, למרות שידע שאני בהיריון.

הובהלתי לרופאת נשים, יהודייה ממוצא רוסי שגם היא נישאה לערבי. היא בדקה אותי ובישרה לי בצער, "היו לך שלישיה. אחד נפל, נותרו שניים".

המשכתי את ההיריון, והוא, למרות שידע את הסיכון, המשיך להכות. אך העוברים שרדו, למרות הכל.

"לאחר שנולדו התאומים. הוא קיבל אישור לחיות בישראל. שכרנו דירה בארץ.

בערב הסילבסטר של שנת 2005 הכנתי שולחן יפה. כך היה מקובל אצלנו בבית. מבלי לייחס לכך משמעות דתית. במקביל עישנתי. הסיגריות היו הבריחה שלי. לא היה עם מי לדבר על הסבל, מי שיתמוך וירגיע. ויעזור. זה היה ההרגעה. אבל הוא באופן עקרוני לא היה שותה ולא מעשן. כאשר נכנס לבית וגילה שעישנתי, חטף התקף זעם. הטיח על הרצפה את כל הכלים היפים שהנחתי על גבי השולחן. תפס את מקל המטאטא ושבר אותו עלי בחזקה.

השכנים שמעו את הצרחות שלי, והזעיקו משטרה. בטרם השוטרים פרצו לבית הוא הספיק לסנן לעברי, 'אם תתלוני נגדי, אני אשאיר אותך בלי ילדים', הוא ידע את נקודת התורפה שלי. הילדים. פוניתי לבית החולים, והוא נלקח למעצר. השוטרים תחקרו אותי אבל לא סיפרתי את האמת. טענתי שאני זו שפצעתי את עצמי. מאחר ובאותה תקופה הייתי מאוד מעורערת נפשית ומספר פעמים ניסיתי להתאבד, השוטרים קיבלו זאת. והוא שוחרר.

בשנת 2006 קיבלתי דירת עמידר. התגוררנו בה, עם הילדים. הסבל הנורא נמשך. לא היה יום בלי מכות, בלי קללות והשפלות. והכל מול עיניהם של הילדים הרכים".

מיקה עוצרת לרגע את דבריה, נושמת עמוק וממשיכה, לעבר התיאור המצמרר הבא: "יום אחד הגעתי לבקר את אבא שלי. למרות היחס שלו אלי בעבר, רציתי לצאת מהבית, להתאוורר, מהגיהנום היומיומי שבתוכו חייתי. חזרתי קצת מאוחר והוא חיכה לי עם פנים חשדניות, והאשים שבגדתי בו. לא עזרו ההסברים והטענות. הוא קילל אותי נמרצות והרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר. לא מוכנה לשתוק. ועניתי לו באותה הלשון. הוא היה המום מכך שאני מעזה פנים מולו, לקח מכסה של סיר לחץ, במשקל של חמש קילו, וחבט אותו על ראשי. בעוד דם רב ניגר ממצחי, דחפתי אותו בחוזקה.

הוא חטף סכין מטבח, חמום כולו, 'מי את שתרימי עלי ידיים? אני אדקור אותך'.

הרגשתי שכבר לא אכפת לי. מצדי למות. 'תדקור 'השבתי.

והמטורף, לא ריחם, ודקר אותי בבטן".

ואם אתם תוהים היכן היו הילדים בזמן זה, מיקה משיבה, "השכבתי אותם לישון קודם לכן. הייתי בטוחה שהם במיטות, ולא מודעים למתרחש, אבל טעיתי. מאוחר יותר התברר לי שבתי הבכורה התעוררה מן הצעקות, ויצאה מהחדר, וראתה את הכל".

לאחר ניסיון הרצח מיקה פונתה לבית החולים במצב קשה, כאשר עלי הספיק לברוח לפני שהגיעו השוטרים ואיים עליה רגע לפני שנמלט, "אם רק תלשיני עלי תמותי את והילדים'.

"הוכנסתי לחדר טראומה, ועברתי מוות קליני, אבל לא יודעת איך, נותרתי בחיים.

הרווחה התערבה, והמשטרה תפסו אותו. הוא הוכנס לבית הסוהר. הילדים שהו בינתיים אצל אבא שלי, אבל עוד באותו היום בו השתחררתי מבית החולים, אבא שלי הופיע אצלי, עם שלושתם, 'תשברי את הראש', אמר, והלך לדרכו, מותיר אותי לבד.

לא ידעתי מה לעשות. בדקתי במקום המחבוא בו הסתרנו את הכסף שחסכנו. התחוור לי שלפני שהוא ברח, הוא חשב גם על זה, ונטל את הכל. מותיר אותי בלי אגורה".

מיקה האומללה, שעדיין הייתה צריכה להתאושש מניסיון הרצח אותו עברה, נאלצה להתמודד עם קשיי הקיום, חסרת כל.

"לא היה כמעט כסף. הילדים היו צריכים לאכול, היה צריך לשלם שכר דירה, חשמל, מים. צברתי חובות, ואז הגיעה הזמנה לוועדת רווחה שתדון במצבי. לתומי, חשבתי שהם יעזרו לי, יבינו את מצבי הקשה, יושיטו יד. בדיוק ההיפך. בוועדה הודיעו לי חד משמעית: או שאת מוצאת עבודה ומתחילה לפרנס את ילדייך, או שניקח אותם לפנימייה', הודיעו לי".

אפשר לקרוא ולא להתחלחל? אישה לאחר ניסיון רצח טראומטי, חלושה גופנית ונפשית, תשושה מן החיים לצדו של מטורף אכזר, מתבקשת לצאת לעבוד ולפרנס. כאילו לא ארע דבר.

מיקה שבורה ורצוצה, עשתה אז טעות עליה תתחרט כל ימי חייה.

"חשבתי שההורים שלו הם כן בסדר, ואפשר לסמוך עליהם", היא מסבירה בצער, "הרגשתי שאני עומדת להתמוטט, וזקוקה לפסק זמן כדי להתאושש ולמצוא עבודה. לא יכולתי לטפל במקביל בילדים, והחלטתי להעביר אותם אליהם, עד שאתאושש ואעמוד על רגלי.

באותה תקופה, כבר הייתי נחושה לסיים סופית את החיים לצדו. ולהתגרש. פניתי לבית משפט, ולקחתי את עורך הדין הראשון שהיה מולי. בטוחה שהוא יעזור לי לצאת מהסבך.

בינתיים הילדים היו בכפר אצל הוריו. לא תיארתי לעצמי שחמי וחמותי יצרו קשר עם עורך הדין, ושיחדו אותו תמורת סכום כסף גדול, שיחתים אותי על מסמכים בהם אני מוותרת על הילדים.

"אילו רק ידעתי, אילו רק הבנתי" היא בוכה, "לעולם לא הייתי חותמת על מסמכים אלו. אבל הוא העו'ד הרשע והמושחת, ניצל את תמימותי, את חוסר השליטה שלי בעברית, ובעיקר את המצב הנואש בו הייתי. כל כך רציתי להתגרש, וחששתי שאם לא אעשה זאת עכשיו, לא אצליח לעשות זאת לעולם. הוא הגיש בפני טפסים, כתובים בעברית, בז'רגון המשפטי, אותו כמובן לא הבנתי, ואמר לי 'תחתמי'. כך חתמתי על טפסים רבים, משוכנעת שהוא רוצה בטובתי, ולא מבינה, מה באמת משמעות החתימה ומי הוא הנוכל הזו, לו אני משלמת כדי שייצג אותי, וכך מעולל לי".

אך הסבל של מיקה לא תם בזאת.

"בשעת ערב מאוחרת, בערך עשר בלילה, צעדתי בפארק חשוך. שתי בחורות וגבר צעדו מולי, מבלי סיבה, פרצו לעברי בקללות נוראיות. אני באותה תקופה, לאחר כל הקללות שספגתי מעלי, כבר לא הייתי מוכנה לשתוק שפוגעים בכבוד שלי. עניתי להם. נוצר עימות, שהפך אלים, ובמהלכו הם דקרו אותי, בכל גופי. שוב פוניתי לבית חולים במצב קשה, ואין לי מושג איך, שרדתי גם את זה, ונותרתי בחיים.

בשנת 2009 התגרשתי סופית. רציתי להחזיר אליי את הילדים בחזרה, ואז גיליתי לחרדתי מה עשה לי עורך הדין המנוול ושחתמתי מבלי ידיעתי על כך שאני מוותרת עליהם".

מיקה דווקא ניסתה לחלץ את ילדיה, "לפני שנה וחצי נפגשתי באקראי עם רופאת הנשים היהודייה שבדקה אותי בזמנו. בינתיים הספיקה גם היא לברוח משם, ורצתה לחלץ את הילדים. נדברנו שתינו והגענו לכפר.

בני ראה אותי, זיהה אותי, ובמקום לחבק אותי, תקף אותי והכה אותי, תוך קללות נמרצות".

זה מזעזע וקשה לתפוס, אך זו תוצאה של ההסתה שהילדים עוברים על ידי אביהם והוריו. הם עושים הכל כדי להשניא את מיקה האומללה, על ילדיה, שהיא כה מתגעגעת אליהם.

"פעם אחת עלי התקשר אליי, ונתן לילדים לדבר איתי, הם קיללו אותי 'אנחנו שונאים אותך', תעופי מהעיניים שלנו', ועוד קללות שמוטב לא לומר אותן, כאשר אני שומעת אותו ברקע, אומר להם מה לומר.

עשיתי עוד ניסיון. הגשתי בקשה להסדרי ראייה. אבל אינני יודעת מדוע השופט לא קיבל זאת.

אני מודה, התייאשתי. אני לא רואה תקווה איך אוכל להחזיר אותם אליי".

"העבר רודף אותי, לא נותן לי מנוחה. מקשה עלי לבנות את חיי מחדש. גם עלי לא מרפה. הוא עדיין עובד בעיר, בכוונת תחילה קרוב לביתי, ואני רואה אותו מדי יום. הוא לא מניח לי, פותח עמי בשיחות, לוחץ לדבר על הילדים, ואז מקלל. אבל אני למדתי לא לפחד ולמדתי לענות לו. והוא קלט שאני חזקה יותר, וכבר לא מאיים עלי".

למרות כל מה שעברה, למיקה יש את הרצון לתת ולתמוך גם בנשים אחרות שעברו חוויה דומה.

"לצערנו החברה מאוד שופטת נשים במצבי", היא מסבירה, "לא מנסים באמת להבין מה עובר עליהן וכמה הן אומללות. הן מפחדות לדבר ולחלוק ונותרות לבד עם הכאב.

אני מאמינה שקבוצה כזו, שבה כולן היו שותפות לאותה חוויה, יכולה מאוד לעזור. לתת כתף תומכת, ואמפטיה, למי שכל כך צריכה את זה".

כמו כן, יש לי חלום להוציא ספר שיגולל את סיפור חיי, ויציל נערות ונשים על מנת למנוע נפילות בעמנו

מקווה מאוד שאכן יגיע היום ואוכל להגשים את ההוצאה לאור של ספר זה. כואב לי לחשוב על כך שיש נערות שמתפתות וחושבות שיהיה להן טוב ואינן חושבות קדימה ובכלל, חשוב מאוד שהן תקראנה ותשמענה את סיפור חיי ויפנימו ויבינו את האמת והחיים".

מכל מאות המקרים שאני מכירה אני אומרת לכן, אין מנצחות במקרים האלה, כולן מסיימות פצועות ומצולקות פיזית ונפשית במקרה הקל.

אם החלטתן שאתן רוצות לנתק ולהשתקם – תעשו זאת ללא חשש וללא שום פחד – וככה זה עובד.

אם תחששי הוא יתגבר, אם תסתתרי הוא ירדוף, אבל אם תתגברי הוא יסתתר ואם תתחזקי הוא יפחד.

אני פונה אליכן וצועקת !

אם יש מישהי שחושבת שלה זה לא יקרה או ששלה הוא שונה –

אז אתן חיות בסרט

ואני מבטיחה לכן שמי שלא תצא משם לא תצא בכלל

לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום:

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לסיוע, דיווחים ותרומות:

טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il