מהפכני: בג"ץ הכשיר צו המאפשר הריסה מהירה של מבנים לא חוקיים בשטחי C

עד למפץ שהתרחש בשבוע שעבר, מהלך של הריסת בית בלתי חוקי בהתנחלויות – היה מסואב ומייגע מבחינת השלטונות הישראלים שנאבקו על כל ערעור וערעור במשך שנים בטחנות הצדק ובאולמות המשפט של ישראל. אלא, שמתחת לרדאר ובלא שימת לב, בשבוע שעבר נפל דבר במשפט הישראלי: הריסת בתים לא חוקיים בשטחי C לא תיחשב כאפליה בין ישראלים לבין הפלסטינים.

כידוע, אחד הקשיים העומדים בראש סדר היום של המנהל האזרחי במשרד הביטחון הוא הקושי הגדול לעצור את שטף הבניות הלא חוקיות, שמבוצעות בדרך כלל על ידי אזרחים פלסטינים, בשטחי C. מכאן, מה שקרה בדרך כלל הוא מאבק פלסטיני בלתי-מתפשר כשהם מגבלים לכך גיבוי בדמות הבירוקרטיה הישראלית, המסואבת גם כך.

מרגע שהמנהל האזרחי היה מנפיק צו כזה, לנמענים עמדה זכות ערעור שיכלה לקחת בקלות – כמה שנים של עורכי דין ופרקליטים מטעם. כדי להתמודד עם זה, ב-2018 החל משרד הביטחון בפיילוט, לפיו בתוך 96 שעות בלבד – המבנה הבלתי חוקי ייהרס. הצו, שקודם על ידי שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, ויועצו קובי אלירז, נוסה בתחילה כפיילוט כשהוא מבוצע באזורים ספציפיים ביותר – המתייחדים ברוב מובהק של בניות לא חוקיות מצד פלסטינים.

אלא, שאם חשבו ארגוני שמאל וזכויות אדם שמשרד הביטחון הקל עליהם את החיים בכך שבחר במקומות שעליהם ניתן לטעון לאפליה גזעית, הם נוכחו לדעת שלא זו – אף זו: לא רק שהעליון דחתה את עתירתם, הוא גם הכשיר את הצו.

כאמור, הקו המשפטי שננקט מצד העותרים היה כי עצם הבחירה באזורים אלה מעידה יותר מכל על אפליה על בסיס גזע – דבר שעומד בסתירה לחוקי היסוד. "הצו ניתן מטעמים פוליטיים, ותכליתו לצמצם את שטח המחיה של האוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון", נטען. "הוראות הצו יחולו רק על מבנים הנמצאים מחוץ לתחומי שטח תכנית המתאר בתוקף, או בשטח התפוס לצרכים צבאיים. משמעותו, הלכה למעשה, היא כי הוראות הצו לא יחולו על יישובים יהודיים באזור יהודה ושומרון", הוסיפו.

בעקבות כך אישר בג"ץ את הצו כשהוא הודף את הטענות לאפליה, ומכאן מכשיר בג"ץ, דה-פקטו, את הצו תקדימי של משרד הביטחון המאפשר לרשויות הישראליות להרוס מבנים בלתי חוקיים בשטח C במהירות, כשהוא מנטרל בפועל כל התנגדות משפטית למעשה. "הצו אינו מפלה בין בנייה בלתי חוקית בידי ישראלים לבין בנייה בלתי חוקית בידי פלסטינים", נימקו בהחלטתם השופטים דוד מינץ, יצחק עמית ואלכס שטיין.

השופט מינץ הרחיב ונימק את ההחלטה: "לאחר קבלת צו ההריסה רשאי המפר להגיש ללשכת התכנון בקשה לקבלת היתר בנייה, ובאותה העת מושהית פעילות האכיפה נגד המבנה. היה והבקשה נדחתה, שמורה למפר הזכות לערער על ההחלטה לוועדת הערר. אם גם זה נדחה, יש באפשרותו של המפר להגיש בקשה לפוטרו מחובת רישיון הנדרש על פי חוק, בקשה הידועה כבקשת 'חנינה'. ככל שבקשה זו נדחית, עומדת לפני המפר האפשרות להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לשם עיכוב או ביטול צו ההריסה. על פניו, הסדר זה אינו יעיל דיו והוא אינו נותן מענה הולם לבלימת הבנייה הבלתי חוקית באזור".

כזכור, את הנימוק לאפליה תלו העותרים בעובדה שהמנהל האזרחי בחר אזורים בעלי רוב מובהק של עבירות בניה מצד פלסטינים. אלא, שבהעדר סיבה עניינית על הצו עצמו, הכשירו זאת השופטים. "הטענה, אין לה על מה שתסמוך. טענה זו הועלתה באופן כללי וכוללני ובהיעדר תשתית עובדתית התומכת בה, שכן טרם החל יישומו של הצו", כתב מינץ. השופט עמית הוסיף כי "הצו מושא העתירות טרם הופעל; תוקפו הוא אקטיבי ולא רטרואקטיבי; הצו אינו מפלה בין בנייה בלתי חוקית בידי ישראלים ובין בנייה בלתי חוקית בידי פלסטינים, ובדעת המשיבים לבצע 'פיילוט' במהלך השנה הראשונה לאכיפתו. במצב דברים זה, יש להמתין ולראות כיצד ייושם הצו בשטח בעתיד, ובהתאם לכך אפשר יהיה לבחון את הטענה לאכיפה סלקטיבית של הצו".