"הלכנו ברגל בצמא נוראי, כשלצידנו נהר שוצף": משה בלך בסיפור הישרדות מצמרר

סיפוריהם של ניצולי השואה הם תמיד קשים ומצמררים. כזה הוא גם סיפורו של משה בלך, ניצול שואה, אשר עבר תלאות רבות במהלך המלחמה. "נולדתי בצ'כיה, ואת זוועות השואה התחלתי להרגיש על בשרי בהיותי בן 15", פותח משה בסיפורו. "בתחילה הגענו לאושוויץ, שם עברנו אבי ואני את סלקציית הגובה, ואילו את אחי בן ה-13, שהיה נמוך למדי, הצלחנו להחביא ולהשאיר יחד אתנו. מאוחר יותר הועברנו לוורשה, בה שהינו כחצי שנה ועבדנו בהריסות העיר. גם שם ניצל אחי מהסלקציה, בעזרת שכן שדחף אותו קדימה בתור, בלי שישימו לב לגובהו".

באחד הימים הודיעו הגרמנים לעובדי ההריסות שעליהם להתחיל ללכת לכיוון גרמניה. "למי שלא יכול היה ללכת - אמרו לעלות על מכונית שתיקח אותו", מתאר משה. "קצין גסטאפו שהיה במקום, הציע לנו שלא לעלות על הרכבים, וכך הבנו שגורלם של הנוסעים נחרץ למיתה. התחלנו לצעוד בלי אוכל ומים, כשלצידנו זורם נהר שוצף, ואנחנו כמעט מתים בצמא. באותה צעדה נפל אבי, יחד עם עוד כמחצית מהאנשים, שלא הצליחו לעמוד בקושי הגדול. לאחר כמה ימי הליכה הגענו ליער, ושם חפרנו ומצאנו מים בתוך האדמה. שתינו מהם, אך בעקבות כך נתקפנו בשלשולים איומים, ורק כשהגענו לגבול גרמניה, התחיל לרדת גשם חזק, שהרווה במעט את צימאוננו. בתום כמה ימי הליכה ברעב ובצמא נדחפנו לקרונות רכבת, אשר לקחו אותנו למחנה דכאו בגרמניה. כאשר הגענו למקום, יצאו מכל קרון רק כמה אנשים, חלשים מאד, שכן השאר לא שרדו את הדרך".

מים דלוחים (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הדברים היו אמנם בתקופה של סוף המלחמה, אך בזאת לא תמו תלאותיו של משה. "כחודש לאחר שהיינו בדכאו, עברנו למחנה נוסף בלנסברג, שם עבדנו בבניה בבתי חרושת שהיו בתוך היערות. בלילות נהגתי להחזיק את הראש, כדי שברגע שיגיע הבוקר, אצליח לקפוץ מהר ממקומי, עוד לפני שיגיע הקצין הגרמני, אשר נהג להעיר אותנו עם מכות מצינור גומי. באותו מקום, היה עלינו להרים שקי מלט ששקלו יותר מאתנו, ומי ששק המלט נפל לו, היה נזרק לתוך המלט בעצמו. בשלב מסוים לא יכולתי לעמוד בקושי העבודה, והחלטתי להתחבא במקום שבו זורקים את המתים. באותו זמן, אחי הוכנס לעבוד במכבסה ואחר כך גם במטבח, כך שמצבו היה טוב יותר, ומידי יום הוא היה מתחלק איתי בפרוסת הלחם שלו. לאחר כמה ימים נתפסתי והוכנסתי למרתף, אך ברגע הנכון הצלחתי לברוח ממנו, ולחזור לאזור המגורים. מכאן ואילך הייתי יוצא לעבודה ביערות במשמרות יום, שהיו קלות יותר, ושם לפעמים אפשר היה למצוא איזו פטריה בדרך ולאכול אותה".

"אכלנו דשא ועשבים"

מאזור העבודה, הועבר משה למחנה 4, ממנו לא חוזרים. "במחנה הזה לא מקבלים אוכל, עד המוות", הוא מתאר. "היינו אוכלים דשא וכל דבר אחר שמצאנו, ומידי פעם אחי היה מצליח להגניב לי מהמטבח קליפות של תפוחי אדמה. בדיוק כאשר תפסו את אחי עם הקליפות, הגיעה רכבת כדי להעמיס אותנו אל מותנו, ושנינו הועלנו עליה יחד. עוד לפני העלייה לרכבת, הגיע פתאום אדם שהביא לנו כמה תפוחי אדמה, וכך הצלחנו להמשיך ולשרוד".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כחצי שעה לאחר יציאת הרכבת, הופצץ הקטר שלה בידי כוחות אמריקאים. "אני הייתי אז חולה בטיפוס וחלש מאד", מתאר משה, "אך אחי, שראה את קציני הגסטאפו קופצים מן הרכבת, ואחריהם אנשים נוספים, סחב אותי ועזר לי לקפוץ יחד איתו. הגענו ליער, בו הסתובבנו במשך שעות, עד שפגשנו נערים של תנועת הנוער 'היטלריוגנד', אשר שלחו אותנו לכפר הקרוב. בכפר כמובן תפסו אותנו ונלקחנו בעגלות למחנה נוסף, שהיה באותו זמן ריק מאנשים. עברנו שם יומיים קשים מאד, עד שבא מפקד גרמני ואמר שמוציאים אותנו מהמקום. יהודי צרפתי שהיה שם, אמר לו שלא כדאי לקחת אותנו, שכן מדובר בחולי טיפוס, העלולים להדביק את הגרמנים, וכך ניצלנו מאותה נסיעה. במחנה זה התחבאנו במשך כמה ימים בבתי שימוש, עד ליום שבו העלו אותו הגרמנים באש. למי שניצל מאותה שריפה, בא מפקד המחנה והודיע שהם כבר לא שולטים במקום, והורה לאחד היהודים על מיקומו של מחסן האוכל. גם אז לא פסק המוות, שכן מי שאכל יותר מידי, למחרת בבוקר כבר לא קם".

המלחמה הסתיימה, אך משה עדיין היה רחוק מן המנוחה. "שקלתי באותו זמן 35 קילו, והצלב האדום שהגיע, התחיל לטפל בנו. קצת אחר כך, חזרנו לצ'כיה, ושם נודע לנו על בן דודנו ששרד גם הוא את השואה. ביקשנו ממנו שיבוא אתנו, אך הוא מצידו החליט להישאר במקום, ומאוחר יותר גויס לצבא הרוסי, בו נעלמו עקבותיו. מצ'כיה עברנו להונגריה ומשם לאיטליה, ובה התחלנו להתכונן לעליה לארץ. עם הניסיון להגיע ארצה בספינת מעפילים, העבירו אותנו הבריטים לשנתיים בקפריסין. באותו זמן מצבי היה טוב יחסית, שכן עבדתי במחנה עבור האנגלים, והדבר נתן לי מעט מנוחה. בשלב מסוים, החלטנו לברוח שוב ארצה, ובמבצע מאורגן עברנו את גדר התיל של המחנה, ממש תחת עיניו של השומר האנגלי. כיום נראה לי שהוא ראה אותנו, אך כנראה קיבל איזשהו תשלום כדי שישתוק. בדרכנו לארץ, הסירה עליה היינו טבעה בים, והיוונים משו אותנו מן המים. במשך חודש התחבאנו בבית אריזה באחד הפרדסים ביוון, עד שהצלחנו להפליג שוב בהיחבא, ולהגיע סוף סוף לארץ".

כאשר הגיע משה לישראל, הוא גויס באופן מידי לצבא. "הגעתי ישר למלחמה בלטרון, וכשזו הסתיימה, רצו לשחרר אותי מהשירות הצבאי, אך אני לא הייתי מוכן לכך. פשוט לא היה לי לאן ללכת. אחי הקטן, בגלל גילו הצעיר, הצליח להגיע ארצה עוד קודם ולהיכנס לקיבוץ כנרת, אך לי לא היה מקום להניח בו את כף רגלי. כאשר שוחררתי בכל זאת, ישנתי במשך תקופה ברחובות, עד שאדם אחד אמר לי להיכנס לבית ההסתדרות, והם סידרו לי מקום לינה. תקופה מסוימת אחר כך, התחלתי להשתקם, ואחי ואני חיפשנו דירה להשכרה. לצערנו, רבים לא רצו להשכיר לנו בית, מכיוון שהאשימו אותנו בכך שהלכנו בשואה כצאן לטבח. היחידים שהיו מוכנים להסתכל עלינו, היו בני העדה התימנית, ואצלם הצלחנו לשכור דירה למגורים. מאז, נישאתי לאישה מהעדה התימנית, והיום יש לי כבר נכדים ונינים, שהם היקרים לי מכל".

(צילום: אלבום פרטי)

מפעל תיעוד סיפורי חיים

סיפורו של משה הוא רק אחד מיני רבים, אשר זכה להיות מסופר לדורות הבאים, אך בארגון 'יד שרה' החליטו להרים את הכפפה, ולאפשר לכל אחד מאותם ניצולים לספר את סיפורו. ענת בן זקן, האחראית על מפעל סיפורי החיים בארגון, מסבירה: "קשישים רבים, ובמיוחד ניצולי שואה, נושאים איתם סיפורי חיים מלאי תהפוכות ואירועים משמעותיים. לפעמים קשה להם לספר את כל הקורות אותם לבני משפחתם, הן מצד הקושי הפיזי שבא עם הגיל, והן מצד איזשהו מחסום רגשי שיש דווקא מול הקרובים אליהם. הקשישים יכולים לחשוש שמא בני משפחתם לא יתעניינו בסיפורם האישי, או שלא תהיה להם סבלנות מספקת לשמוע אותו. לשם כך, הקמנו מערך מתנדבים, אשר עוברים הכשרה מיוחדת לנושא זה, ומגיעים לבית הקשיש ל12-15 מפגשים. במהלך הפגישות, הקשיש מספר למתנדב על חייו, החל מלידתו ועד לחלומות שעוד יש לו לעתיד, ויחד הם מוציאים ספר, בו מתואר סיפור חייו".

יש אנשים שעובדים בכך בשוק הפרטי, מדוע ראיתם צורך להקים גם מערך מתנדבים שיעשה זאת?

"קודם כל, השירות אצלנו הוא לא חינמי לחלוטין, ואנחנו גובים עליו דמי רצינות עבור החזר הוצאות בסיסיות. אך באמת מול כל כותבי סיפורי החיים בשוק הפרטי, מדובר בסכום נמוך מאד, וזאת מכיוון שאנחנו רואים את השירות הזה כחלק ממערך התמיכה בקשישים. כפי שיש אצלנו שירותים נוספים לקשיש, כמו ביקורי בית, ייעוץ משפטי, ציוד רפואי, ועוד, חשוב לנו לתת להם גם את המקום הזה, של אפשרות לספר על החיים שלהם. הדבר מאפשר לאנשים לפתוח מקומות שהיו כואבים בחייהם, לדבר עליהם, להעביר את סיפור חייהם לדור הבא, ולהגיע הרבה פעמים לאיזושהי תחושה של סגירת מעגל. ישנם מתנדבים רבים השמחים לעשות זאת, אשר גם הם מבוגרים בעצמם, ולנו חשוב להתאים לכל אדם מתנדב המתאים לו - בשפה בה הוא מדבר, מהעולם ממנו הוא בא, וכמובן - אדם שיהיה קשוב ורגיש כלפי כל מה שעולה. לפעמים דווקא המתנדב הוא זה שמצליח לפתוח את סגור ליבו של הקשיש, ובני המשפחה עומדים נדהמים מול סיפור החיים המיוחד שעלה ממפגשים אלו. בסיום התהליך מקבלים הן הקשיש והן המתנדב את הספר שיצא. בנסוף, יש לנו בארגון גם תערוכה של כל סיפורי החיים שעברו דרכנו".

(צילום: אלבום פרטי)

ליצירת קשר עם מפעל תיעוד סיפורי חיים של יד שרה: כתובת מייל gilim@yadsarah.org.il