"החתן שלי משלם את המחיר על גאוותי". סיפור ליום העצמאות

אני חושב שאף פעם לא קיבלת סיפור מאדם כמוני.

אני אמנם לא מפורסם במיוחד, ובטח לא אישיות נדירה. סך הכל כמוני יש מאה ועשרים בכל מחזור של ארבע שנים.

אבל בכל זאת, תרשה לי להניח כי סיפור של חבר כנסת, עדיין לא כתבת.

אני מרשה לעצמי להעלות על הכתב את הסיפור שלי, אף על פי שיש בו הרבה פרטים אישיים ויהיו כאלו שיזהו אותי, בטח בגלל העיסוק הכל כך נדיר שלי. אבל אני יוצא מתוך נקודת הנחה שבמשך שבעים השנים האחרונות היו כל כך הרבה חברי כנסת, שכל עוד לא אכתוב את גילי, סביר להניח שאשאר אנונימי.

כבר משהייתי ילד, ואחר כך נער, הוכרתי כמנהיג החברה.

אני לא חושב שהייתי צריך להתאמץ בשביל התואר הזה, וודאי שלא להתנהג בשרירות או ברודנות. לדעתי פשוט נולדים עם טבעים שכאלו, ואם נולדת להיות מנהיג, די בטוח שהחברה תזהה בך את התכונה הזאת ותמליך אותך עליה, גם אם אתה לא באמת מעוניין להיות האיש מלמעלה.

וכך, מבלי שממש התכוונתי, הייתי נבחר שנה אחר שנה ליושב ראש הכיתה, בכל פעם שהיו בחירות שכאלו, על כל נושא שבעולם.

אף פעם לא התנגדתי לבחירה הזאת, והאמת שהייתי נהנה ממנה מאד. אהבתי להנהיג, ומסתבר שעשיתי זאת בתבונה ובאהבה, דבר שגרם לכך שאבחר לתפקיד ההנהגה בכל פעם מחדש.

לכנסת הגעתי ממש במקרה.

אתה יכול להרשות לעצמך להניח שלא בחרו בי בגלל שהייתי מנהיג הכיתה בצעירותי, ולא בגלל פני היפות.

אל בית המחוקקים הגעתי לאחר שיושב ראש רשימה פלונית היה צריך לשריין מקום למיעוט מסוים במדינה, וכיון שבאותם ימים התגוררתי באחת הפריפריות הרחוקות, יכולתי להגיש את מועמדותי למשבצת. הבדיחה הייתה, שחוץ ממני אף אחד לא הגיש את מועמדותו, וכך, מבלי שאף אחד התכוון, הוצבתי כקישוט במקום בלתי ריאלי בעליל באותה הרשימה.

המפלגה שבה הייתי חבר קיבלה מקומות ספורים בכנסת, וחוץ מהתחושה הפנימית שהייתה לי בלב, בכך שאני חבר באותה הרשימה, לא היה לי שיג ושיח כלל עם המפלגה או מי מראשיה.

אלא שבאחד הימים נעשה מחטף מסוים במפלגה, פרט שאני מעדיף לטשטש ולהימנע מאזכורו, וכך, בבת אחת, המקום הרחוק שלי ברשימה הפך להיות ריאלי.

אמנם לא התקדמתי לראש הרשימה, ולא חלמתי על משרה של שר במקומי החדש. אבל חבר כנסת, בהחלט ובהחלט נעשיתי.

כיון שנזרקתי לתפקיד בבת אחת ובלי כל הכנה מוקדמת, החלטתי לערוך שיעורי בית ארוכים, וללמוד את מהות התפקיד מרישא ועד גמירא.

אני לא יודע עד כמה תהיו מופתעים עכשיו, אבל הכח שיש בידיים של חבר כנסת הוא עצום ומטורף בכל קנה מידה.

אני חושב שזה לא יהיה מגוחך לומר שהכוח של חבר בבית הנבחרים גדול יותר מזה של שוטר ואפילו משל שופט.

שוטר ושופט הם המבצעים בפועל של החוק שחוקק חבר הכנסת.

האיש הקטן שיושב בבית הנבחרים הוא זה שבעצם מחליט מה יפסוק השופט ומה יאכוף השוטר.

זה נכון, ישנם חברי כנסת, ואפילו רבים, שנהנים מכורסאות עור הצבי ומשלל ההטבות הניתנות להם מתוקף תפקידם המרתק, ומחמת כך שוכחים את מהות תפקידם ואת שליחותם.

אבל אני, כנראה, יצוק מחומר אחר.

אני יכול לומר בוודאות שאם בזמני היה מדד כזה שיכול להשוות את זמן השהות של כל חברי הכנסת במשרדם, הייתי לוקח את המקום הראשון בהליכה.

ולא, לא הייתי חרוץ במיוחד או חדור מוטיבציה ושליחות. זה לא העניין.

הייתי נמר רעב, שגילה עדר שלם של כבשים ללא רועה. הייתי חבר כנסת שאפתן, שגילה והכיר את החוקים הקטנים ואת הכח העצום שיש בידיים שלו.

ידעתי שאני כאן על זמן שאול, והרגשתי דחף בלתי נשלט להותיר את חותמי במקום, ובעיקר לשנות את העולם. ואם לא את העולם כולו, אז לפחות את החוקים בארץ ישראל.

כיום, ישנם חברי כנסת המוגדרים כשיאני החקיקה, ויתכן שבפועל רשומים על שמם חוקים רבים יותר ממה שחוקקתי אני.

אבל אצלי השיטה הייתה קצת שונה. הובלתי מאות חוקים, אך לא על כולם הותרתי את חותמי ואת טביעות אצבעותי. הייתי משתף פעולה עם חברי כנסת אחרים, תמורת שיתוף פעולה הדדי בהצעות החוק שלהם.

לא היה אכפת לי שהחוק יהיה רשום על שמי דווקא, זה גם לא עניין אותי באותה תקופה.

רק רציתי שהחוקים במדינת ישראל ישתנו לפי הרצונות והגחמות שלי.

ופה, בעצם, מתחיל הסיפור.

זה התחיל עם פניה שלי לאזרחים בעם, שבה ביקשתי מהם להעלות על הכתב את הדברים שטעונים שינוי או שיפור חוקתי, ולשלוח אותם אלי בפקס.

לא נתתי למזכירה או לעוזר האישי להתעסק עם הפניות, עשיתי זאת לבדי. רציתי לחוקק, והייתי צמא להצעות.

לאט לאט שכללתי את השיטה, והבנתי שמה שטוב להמון העם, יכול להיות גם טוב בשבילי.

בתחילה תיקנתי דברים חשובים באמת. היינו יושבים כמה חברי כנסת ביחד ומציעים הצעות חוק שעשויות להועיל בכל המישורים.

אך לאחר שחלפו הימים, ושכרון הכח עלה קצת למעלה, והגיע לראש, נעלמו הנימוסים, והתחלתי לעבוד באמת. לעבוד בשבילי ובשביל בני ביתי.

הייתי יושב עם עצמי או עם אשתי, חושב מה מפריע לי בחיים האישיים, מוצא את הבעיה ופותר אותה.

הייתי חכם מספיק בשביל שלא להותיר חותם, ובשביל שלא לגרום לאנשים להבין שהחוק החדש תפור בדיוק למידות האישיות שלי, ובעזרת משחקי מילים הייתי מציע הצעות חוק כלליות, שבאחד הסעיפים הקטנים שלהם היה מסתתר האינטרס האישי שלי.

אני זוכר שבאחד הימים נחשפה שיטה של לוביסטים בכנסת, והארץ רעשה. סיפרו שם על אנשים ממומנים שמשכנעים חברי כנסת לחוקק חוקים לפי אינטרסים אישיים וצרים של שולחיהם, ועל חברי כנסת פוחזים שמשתפים איתם פעולה.

גולת הכותרת הייתה בחוק האפודים הזוהרים.

נחשף אז שבעלי מפעל מסוים של זרחן בארץ נותרו עם כמות ענקית ובלתי הגיונית של חומר זרחני, והם שכרו לוביסטים שישכנעו חברי כנסת לחוקק חוק שיחייב כל בעל רכב להחזיק בתא הכפפות שלו אפוד זוהר לשימוש מחוץ לרכב במקרה של תקלה.

החוק חוקק, והוא תקף עד עצם היום הזה.

ייתכן שהוא באמת הציל חיים פעם ופעמיים, אך מה שבטוח - הוא הציל את המפעל מקריסה, והקנה לבעליו עוד כמה מאות אלפי דולרים בחשבון הבנק. לכאורה, כמובן.

הכנסת רעשה באותם ימים, והתקשורת טיגנה את הסיפור עם השמן הכי חם שהיה לה.

יושב ראש הכנסת אסר על כניסת לוביסטים למשכן הכנסת מחמת המקרה, ושינויים רבים נעשו בהליך החקיקה במשכן.

אני זוכר שבתקופה הזאת ישבתי בבית מול מקלט הרדיו, ופשוט פרצתי בצחוק.

אמרתי לאשתי שאם היו מגלים עשרה אחוז מהמעללים שלי בבית המחוקקים, יושב ראש הכנסת היה אוסר על חברי הכנסת להיכנס למשכן, ולא רק ללוביסטים.

אני מספר את זה רק בשביל לסבר את האוזן, ולהגדיר מעט מזעיר מרמת ההשתוללות שלי באותם ימים.

את המכה על מעללי חטפתי דווקא כשנתיים לאחר שפרשתי מהכנסת.

באחת הלילות, כמדומני בשעה שלוש לאחר חצות, קיבלתי טלפון מבתי הנשואה.

עניתי בבהילות, סקרן לשמוע מה דחוף כל כך בשעה בלתי הגיונית שכזו.

"אבא", לחשה לי בתי בקול בוכים, "עצרו את עזרא".

עזרא הוא חתני הגדול, שעובד כמאבטח מטעם משרד הביטחון.

"על מה? מה קרה?", שאלתי אותה, בניסיון להבין עד כמה עמוק הבור שאליו נכנסה משפחתי.

תשובתה של בתי האומללה תפסה אותי בלתי מוכן.

עזרא נתפס על סחר באמצעים מסוימים שהעונש עליהם הוא מאסר של עד שש שנים.

ביקשתי מבתי שתבוא אלינו עם ילדיה, והבטחתי לה שמכאן נסדר את כל העניינים.

ניתקתי את השיחה, ובלי לחשוב הרבה התחלתי להכות את עצמי על פני.

תחילה מכה קטנה, ולאחריה מכות חזקות בזה אחר זה, כמי שכפאו שד.

אשתי, שלא התעוררה מצלצול הטלפון ולא מהשיחה שניהלתי עם בתי, התעוררה מעוצמת המכות.

היא זינקה ממקומה, ועצרה אותי באמצע מלאכת ההלקאה העצמית המוזרה שבה עסקתי.

"מה קורה איתך?", שאלה בבהלה. "אתה שם לב מה אתה עושה לעצמך?", ניסתה לעורר אותי.

רק אז התעשתי, ופרצתי בבכי תמרורים.

"עזרא", אמרתי לה, כשאני משתנק מהבכי ובקושי מצליח לברור את מילותי. "עזרא הוא הקרבן הראשון של גאוותי. עזרא משלם עכשיו את שכרון החושים המטורף שלי".

ואז פשוט סיפרתי לה על החתן היקר שלנו, שעלול לשבת בכלא שנים רבות בגלל חוק שחוקק חבר כנסת אחד לפני שנים ספורות. חוק שנתפר במיוחד לפי מידותיו של שכנו, ונועד לפגוע בפרנסתו.

כן, כן. עזרא נתפס על עבירה גדולה, שנכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל בערמומיות אופיינית שלי, כשמטרתו העיקרית של החוק באותם ימים היתה פגיעה בפרנסתו של אחד משכני באותה תקופה, מתוך צרות עין ורוע לב, או מתוך שכרון כח ושעמום. מי יודע.

המזל הגדול שלי היה, שהשכלתי כבר אז להעלים את שמי מהצעת החוק, ולמנוע עתה מכלי התקשורת לעוט על צירוף המקרים בקול רעש גדול.

ניסיתי לעשות ככל שביכולתי. הפעלתי קשרים ושרפתי גשרים. אבל לצערי, ההשתדלויות שלי בנושא על בתוהו, ולא הצלחתי לשחרר את עזרא מהמעצר.

הראיות שהיו נגדו היו מוחשיות כל כך, שלא הייתה למשטרה שום סיבה לוותר על תיק שמן שכזה.

עזרא הורשע, ונידון לשנות מאסר לא מועטות.

למזלי, בתי לא יודעת דבר וחצי דבר על מחוקק החוק, ואין לה מושג קלוש על חלקי בחיים הקשים והנוראיים שחוותה.

היא כן רואה שאבא שלה לוקח באופן אישי מאד את הסיפור שלה, והיא בטח גם חושבת שיש לה אבא מיוחד במינו. אין לדעת.

הסיפור האישי שלי גרם לי להתבונן אחרת על העבר המפוקפק שלי, ולהרבות בתשובה על מעשי.

יש לי פנקס קטן, שבו כתובים שמותיהם של כל האנשים שהורשעו או שנקנסו מחמת החוקים האישיים שלי (עד כמה שהדבר אפשרי ומפורסם), ואני פועל ככל שביכולתי לפייסם ולפייס את בני משפחותיהם, מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת.

המסר שלי הוא אחד.

הקדוש ברוך הוא, הוא הבמאי הטוב ביותר בעולם. גם אם נדמה לנו שאנחנו מצליחים לשחק קצת ביקום, וליצור חוקי משחק חדשים משל עצמינו, אנחנו צריכים לזכור תמיד שאנחנו בסך הכל בובות על חוט בידיו של מלך העולם. לפעמים הוא גם מזכה אותנו לראות ולהתבונן ביצירת האומנות שלו מקרוב.

בנימה אישית: הסיפור הזה הגיע לשולחני לפני זמן רב. ארגתי אותו וטוויתי אותו מחדש, והמתנתי בציפייה בדיוק לימים האלו. בחרתי לפרסם אותו דווקא עכשיו, דווקא בימי חגיגתה של המדינה, המיוצגת נאמנה על ידי מאה ועשרים חברי הכנסת שנבחרו בבחירות דמוקרטיות לחלוטין. ואידך זיל גמור.