"אני לא רוצה!" - מרידה או עצמאות?

הוא נכנס הביתה עם פנים כעוסות וזעופות, אדומות ומזיעות, טרק את הדלת בחוזקה זרק את הילקוט וצעק:

"אני שונא את בית הספר הזה!".

"אני לא הולך לשם יותר!".

"נמאס לי מהמורה הזאת, אני שונא אותה ואני לא אלך לכיתה יותר".

חני יצאה במהירות מהחדר, מבוהלת קמעה וכעוסה. "מה קרה, יוסי?". זו לא פעם ראשונה שהוא מתפרץ ככה, היא חושבת לעצמה.

מה הוא חושב לעצמו, יוסי? ילד בן 8 צריך כך להתפרץ, לצעוק ולהתרגז על כולם?

"אני שונא אותם".

"אני לא אוהב את הלימודים האלה, לא אלך לשם יותר".

"יוסי, תירגע! בבקשה".

אבל יוסי ממשיך לצעוק, לבכות ולכעוס.

"יוסי, תירגע מיד!", היא אחזה בידו וכעסה. "ספר לי, מה קרה?".

מה גורם ליוסי בן ה-8 להתפרץ ככה ולמרוד? למה יש ליוסי התנגדות להקשיב, התנגדות למשהו שקשה לו, התנגדות לגבולות?

איך עוצרים את זה? מה בכלל צריך לעשות?

לעצור? לא לעצור?

עונשים, צעקות ונזיפות לא הועילו וגם לא מועילים. מה כן יועיל כדי למנוע את ההתפרצויות האלה? האם זה טוב? זה לא טוב?

בוודאי תרצי לשאול מה טוב בהתפרצות הזו ולמה היא מועילה.

ובאמת, פה הייתי רוצה שתשימי לב ליתרון שיש בהתפרצות של יוסי, ועל זה נדבר.

ליוסי יש רצונות!

יוסי רוצה לעשות מה שהוא רוצה. אין זה משנה כרגע אם במקרה הזה הוא צריך להחליט בעצמו או לא, אבל בהחלט חשוב לשים לב לנקודה הזו, שלכל ילד יש רצונות, וחשוב שיהיו לילד רצון ועצמאות, חופש לבטא את עצמו ואת החלומות שלו, שיהיה לו המקום לחופש הביטוי הזה בלי שאף אחד ימנע ממנו או יעצור אותו מלגדול.

ברוב המקרים שנתקלתי באימהות שמתמודדות עם תופעה של ילד מתפרץ, הן מבוהלות, ובאינסטינקט הטבעי מנסות מיד לעצור את זה, ונבהלות.

אך אם תתבונני, תראי שפשוט יש פה ילד שיש לו רצון לבטא את עצמו. יש לו רצון להביע את עצמו - רצון לעצמאות.

אז מה עושים? נותנים לו להשתולל, להתפרע ושיעשה ויחליט מה שהוא רוצה?

זהו, שלא!

אבל משנה וחשוב מאד איך עושים את זה.

ראשית להבין שיש פה ילד שיש לו רצונות, ועלינו להתחשב בזה ולשמוע את זה.

מובן שהצורה שבה זה נעשה היא לא תקינה, ויש למנוע את זה, לומר לילד בפירוש מה את לא מסכימה שיהיה, להציב לו את הגבולות הברורים ולעמוד על כך.

"אני מבינה שיש לך מה להגיד, ואני מבינה שקשה לך. אשמח לשמוע אותך, אבל ככה לא מדברים".

"אני לא מרשה להשתולל כך. בוא תגיד לי מה קרה ומה אתה רוצה".

כשילד מרגיש שיש מי שמבין אותו, רוצה להקשיב לו ומכיל אותו, הוא לא יפחד להגיד את מה שהוא רוצה, וגם ידע להגיד את הדברים בצורה נכונה.

חשוב מאד לשים לב שאנחנו לא מכבים לילד את הרצונות של עצמו.

לכח המרידה הזה - משמע לעמוד על הרצונות שלי ועל דעתי (אין הכוונה לעקשנות) - יש יתרונות עצומים, וחשוב שהם יהיו. כיוון שכשילד שעושה מה שהוא רוצה ולא מה שאחרים רוצים, זה כוח. כוח חשוב מאד שהוא יצטרך להשתמש בו בהרבה מצבים בחיים.

אם נדע לנתב נכון את כוח המרידה הזה, אז הילד גם ידע להשתמש בכוח הרצון שלו, ולהביא אותו לידי ביטוי, וגם ידע להביע את רצונותיו בצורה ובדרך הנכונה.

אז מה אני, כאמא, יכולה לעשות על מנת לכוון את כוח המרידה הזה לעצמאות ולא להתנגדות ולשימוש בכוח?

התפקיד שלנו הוא לנתב את זה נכון. לעזור לילד שלנו להבין שיש לו רצונות, והם נפלאים, אבל בוא נשתמש בהם בצורה הנכונה והמתאימה.

אם אמא של יוסי תיגש אליו ממקום שהיא מבינה שיש ליוסי רצון, ויש באפשרותה לנתב אותו נכון ולעזור לו, היא תגיע ממקום ברור.

"יוסי, אני מבינה שיש משהו שקשה לך, אבל בבית שלנו לא מדברים כך. בוא תגיד לי בצורה יפה מה קרה".

אחרי שהיא תשמע ותכיל, היא תוכל לעזור לו לפתור את הקושי שלו ממקום טוב, עם התחשבות ברצונות שלו וגם עם הצבת גבול.

"לבית הספר אתה צריך ללכת. בוא נראה מה אפשר לעשות עם הקושי שאתה מדבר עליו", ואז לעזור לו לפתור את הבעיה.

יש יתרונות עצומים בכך שילד יודע מה הוא רוצה מעצמו, ועלינו לשים לב שאנחנו מנתבים את זה נכון ולא מכבים את הכוח העצום שלו, שיעשה דברים שהוא רוצה, תהיה לו עצמאות משלו ודעות משלו, ולא יהיה ילד שמושפע מדעות של אחרים ויעשה כי אחרים אומרים.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il