"למה הם מסיתים נגדנו?" הרהורים של ערב יום העצמאות

בשבוע שעבר חזרה בתי הביתה בפנים עגמומיות ובחולצה ספוגת מים. היא השליכה את הילקוט ומיהרה להחליף לחולצה יבשה. כששאלתי אותה איך היה בכיתה היא הגיבה בשתיקה רועמת. ניכר היה שהיא מנסה בכוח לבלוע את הדמעות. כששאלתי אותה ממה היא נרטבה בחום הזה, היא לא הצליחה עוד להתאפק ופרצה בבכי נוגע ללב.

"זה לא בכיתה..." היא ייללה, "זה היה בתחנה, אחרי שירדתי מהאוטובוס..." המילים התחברו אט-אט והפכו לקטעי משפטים. התברר שכשהיא ירדה מההסעה היא פגשה בתחנה קבוצת ילדות הלומדות בבית ספר ממלכתי בעיר. הללו הבחינו בה והחליטו שאין הזדמנות טובה מזו לשעשוע ולהצקות.

"הן שאלו אותי...", התייפחה הילדה, "למה ביום כל כך חם אני הולכת עם חולצה מכופתרת ושרוולים ארוכים..."

"ומה השבת להן?" כעת כבר ממש התעניינתי. "אמרתי להן שש... שאמא שלי לא מרשה חולצה קצרה..." היא המשיכה לייבב, "ואז הן שפכו עליי מים ואמרו שאולי ככה יהיה לי פחות חם... ואחר כך הן קראו לי 'דוסית' וצעקו עליי..." בכייה של הילדה גבר מרגע לרגע.

האמת היא שרחמיי נכמרו, אך יחד עם זאת גם התאכזבתי מעט. בתי היא ילדה אינטליגנטית וחדת מחשבה. כמשפחה המתגוררת בעיר מעורבת שוחחנו לא פעם בבית על ההבדלים בינינו לבין הילדים האחרים, דיברנו על הסיבות שגורמות לנו להתלבש כפי שאנו מתלבשים, לא להחזיק ברשותנו אייפון, לא לגדל כלבים ולא לצעוק ברחובות. העמקנו בכך אינסוף. האם זוהי התשובה שנותרה לה בסופו של יום להגיד לילדות שמקניטות אותה: "אמא שלי לא מרשה?"

"ואם הייתי מרשה לך ללבוש חולצה קצרה?" מצאתי את עצמי שואלת את הבת, "נראה לך שהיית לובשת?" היא השתתקה באחת. ניכר היה שהשאלה הפתיעה אותה. "לא, לא הייתי לובשת, כי אני מתביישת שיראו שאני לא צנועה". שוב תשובה בלתי צפויה.

הנחתי לה ופרשתי לעיסוקיי כשאני מהורהרת.

הסתות ללא סיבה

אתמול זה קרה שוב. בתי נכנסה הביתה כרוח סערה, חולצתה שוב ספוגה במים וגופה מיטלטל מרוב בכי. "הן שוב שפכו עליי מים..." היא ייללה, ולא הייתה צריכה להוסיף מילה. כבר הבנתי מה הכוונה במילה 'הן'.

אלא שהפעם הסיבה להצקות הייתה אחרת. בתי הופיעה עם חולצה לבנה, לרגל יום הולדתו של האדמו"ר המהר"ש (מקובל בבית ספרה ללבוש ביגוד חגיגי בכזה יום), גם קבוצת הילדות המציקות היו לבושות בחולצות לבנות, בשל טקס יום העצמאות שנערך בבית ספרן.

"הן ראו אותי יורדת מהאוטובוס וצעקו עליי שעכשיו אנחנו סוף-סוף לבושות אותו דבר, ואז השפריצו עליי מים ואמרו שאני דוסית ושאלך מכאן..." היא סיפרה, "אז באמת הלכתי", היא סיימה ובעיניה שני אגמים של דמעות.

הקשבתי לדבריה עד למילה האחרונה, ואז פתאום גיליתי דבר מעניין. "שימי לב", אמרתי לבת התשע שלי, "כשהיית לבושה בצורה שונה מהן הן צחקו עלייך, אבל גם כשהייתן לבושות אותו דבר הן צחקו... זה אומר ש... " "שהן לא צוחקות עליי בגלל הלבוש", היא השלימה אותי, ואז הוסיפה בתמימות: "אז למה כן?"

בתי פרשה לחדרה, אבל אני לא הצלחתי לפרוש לענייניי. בהבזק של רגע נזכרתי בסיפור על החרדי שעלה לאוטובוס והתקבל על ידי הנהג בקריאות רמות: "פרזיט, לך לעבוד!" החרדי לא נבהל. "הרגע אני חוזר מיום עבודה בהיי-טק", אמר. "אז לך לצבא!" קרא לעברו הנהג. החרדי נותר רגוע. "בדיוק בשבוע שעבר סיימתי מילואים", הוא השיב. לנהג לא נותר כי אם לסנן לעברו: "אז לך לעזאזל!"

דומה כי נהג האוטובוס הזה מגיע בכל פעם מחדש במעטה של דמויות שונות, המשמיעות שוב ושוב הסתות בוטות כלפי הציבור החרדי, ללא שום שחר או סיבה מוצדקת. כמו למשל ראש עיריית טבריה רן קובי שמפרסם הסתות חוזרות ונשנות נגד הציבור החרדי בעיר, או כמו יאיר לפיד שרק במוצאי שבת האחרון שטח את טענתו המופרכת וההזויה: "אם יש היום סבא בן 80 שלחם בכל מלחמות ישראל, הוא מקבל קצבה של 2,432 שקל; אבל תלמיד ישיבה בן 19 שהשתמט מגיוס לצה"ל יקבל עכשיו 8,000 שקל".

פתאום קלטתי שעבור מי שרוצה לפגוע ולהסית, העובדות המדויקות אינן משנות כלל. זה לא משנה שתלמיד ישיבה בדורנו משלם לישיבה בממוצע 1000 שקלים לחודש ולא מקבל באופן אישי אף שקל. זה גם לא משנה שאנחנו עובדים, משלמים מיסים ונושאים בעול בדיוק כמו יתר אזרחי המדינה.

תמיד נישאר שונים ואחרים. בין אם נעמוד בצפירה ובין אם נקרא תהילים, בין אם ננסה לענות ולהסביר, ובין אם נבחר לשתוק. זה לא משנה איך נגיב - תמיד יראו בנו אנשים מעולם אחר, והפער רק ימשיך ויגדל. ויתעצם.

אנחנו שונים, וזו עובדה. שונים בלבוש, שונים בדעות, שונים באורח החיים ובתרבות. מיום ליום השוני הופך לעמוק יותר. נושאי הדיבור שלנו הם כל כך אחרים. ובדיוק בשל כך מגיעה ההסתה. הסתה שכבר לא מחפשת סיבות מוצדקות ומתעלמת במופגן מן המציאות.

בואו נתבונן לרגע סביבנו. הרי בשנים האחרונות פורסמו בערב יום העצמאות כל כך הרבה טורי מחאה, טורים של מיטב אנשי התקשורת הנמנים על הזרם החרדי שביקשו להבהיר ולחדד את המסר הפשוט והאמתי: 'אין לנו שום דבר נגד הלוחמים האמיצים שמסרו נפשם למעננו. גם אנחנו כואבים את כאב השכול, גם אנחנו אסירי תודה להם ומבינים שבזכותם אנחנו כאן'. למרות זאת נותרנו עדיין ה"חרדים שלא עומדים בצפירה ואף מבזים את יום העצמאות ושורפים דגלים".

האהבה מנצחת

מובן מאליו שלא הייתי רוצה לרגע שננסה לדמות לאלו המצויים מן העבר השני של המתרס, בדיוק כפי שלא הייתי שואפת שבתי תלך עם שרוולים קצרים, והעיקר שלא תהפוך ללעג ולקלס. לא זוהי המטרה. אבל דווקא היום, ערב היום בו הוקמה המדינה, זה הזמן להבין שבין אם נרצה ובין אם לא, יש לנו דבר אחד מרכזי משותף. כי כן, מדינת ישראל, עם כל פילוגיה ותככיה, דווקא היא זו שמאחדת ומחברת בינינו. המדינה שאמנם לא נניף את דגלה במרפסת ביתנו, אך כן נשמח להיות חלק ממנה ונעשה הכל כדי להמשיך להתגורר בה; המדינה שלא תמיד הולכת לפי רוח ההלכה והיהדות ולעתים קרובות מתעלמת במופגן מדעת הרבנים, אך היא שלנו, כל כך שלנו, ואין לנו אחרת בילתה; המדינה, עם כל שלל אזרחיה, שלמרות היותם כה שונים, הם אחינו, וכולנו מתגוררים תחת קורת גג אחת.

אז נכון שיש זמנים בהם נראה שהפכנו לישויות שונות ולעמים נפרדים, אך בכל פעם מחדש מגיעים רגעים המחממים את הלב ומזכירים לנו שבני עם אחד אנחנו. זה יכול להיות חרדי שתורם כליה באופן אלטרואיסטי לאדם חילוני שלא הכיר מעולם, או כבאי שמחלץ תינוק בני ברקי בחירוף נפש מתוך הלהבות, ואפילו חייל שבעת האזעקה מצליח להגן בגופו על ילדים שמשחקים ברחוב חסידי באשדוד.

מכירים את האחים שבילדותם רבים ומציקים זה לזה בלי הפסקה, אך בבגרותם מספרים עד כמה שדווקא המריבות הן אלו שחיברו ביניהם? כל מנחה הורים מתחיל יגיד לכם שזה בסדר גמור. אחים אינם חייבים להיות זהים, גם המריבות ביניהם בלתי נמנעות, אבל זה לא פוגם בקשר הדם שממשיך תמיד להיות קיים.

אז אולי זה בדיוק התפקיד שלנו - לזכור את הדברים הללו ואת אחוות האחים שלנו, ולהשתמש בנשק הזה כתגובה להסתות. פשוט לאהוב, לאהוב ולאהוב, ולהאמין שעוד יבוא יום בו האהבה תנצח.