האברך הזדעזע, והחליט לקבור את הנפטר בעצמו. ואז התברר מי הוא

שנינו בפרקי אבות (פ"ד): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". כלומר, אדם שהוא מכיר בערכה של התורה, ומכבד את התורה הקדושה ואת חכמי התורה, זוכה שגם הוא מכובד בעיני הבריות.

ומעשה אירע בארצות הברית לפני כשנה. אברך אחד שגר באזור ניו יורק החליט עם רעייתו שבאותה שנה, הם לא יהיו בביתם בראש השנה, אלא ייסעו לעיר אחרת. אמרה רעייתו של אותו אברך, הנה בכל שנה אני רגילה לנסוע בערב ראש השנה לפקוד את קברות הורי הקבורים באזור ניו ג'רזי הסמוכה, והשנה הדבר לא יסתדר, לכן אשתדל ללכת לשם עוד לפני ערב ראש השנה, כדי לקיים את מנהגי.

והנה בחודש אלול, נסעו האברך ורעייתו באזור העיר ניו ג'רזי, ולפתע נזכרה האישה בדבריה, שכאשר יתאפשר הדבר, היא תלך לפקוד את קברות הוריה. לכן נסעו האברך ורעייתו לבית העלמין, ושם התפללו על קברות הורי האישה. כאשר באו לצאת מן המקום, הנה הם רואים קבוצת אנשים יהודים בצד העלמין, אותם אנשים קראו לאברך ואמרו לו, האם תוכל לבוא הנה לדקה אחת, כי באנו לקבור כאן נפטר אחד שמת, ואין לו קרובי משפחה, ואנו רוצים לומר קדיש לפני קבורתו. נענה האברך ברצון, שהרי מצוה גדולה נקרתה בדרכו. האישה המתינה בצד, והאברך הצטרף למניין, כאשר איש ה"חברא קדישא" אומר קדיש לעילוי נשמת הנפטר הגלמוד. לאחר מכן הורידו את הנפטר אל קברו. אולם אז, מה מאד הופתע האברך בראותו כי אנשי החברא קדישא אינם מכסים את הנפטר בעפר, אלא פונים להם לדרכם, מיד שאל אותם, מה אתם עושים? מדוע אינכם מכסים את הנפטר? השיבו לו, כי מנהגם הוא שבעוד כמה דקות יגיע הנה טרקטור, והוא יכסה את הקבר באמצעות הכף שלו. האברך הזדעזע ממה ששמע, הרי אין זה ראוי שיכסו כך את קברו של אותו יהודי מסכן. לכן החליט להישאר במקום לראות מה שיהיה.

לאחר דקות ספורות הוא שומע רעש מנוע, ואמנם הגיע למקום טרקטור קטן, ועליו נהג נכרי, שבא לכסות את הקבר. פנה אליו האברך ואמר לו, אולי תסכים לתת לי את המעדר שברשותך, כדי שאני בעצמי אכסה את הקבר? השיב לו בעל הטרקטור, אין בעיה, בבקשה, קח לך מעדר ועשה מה שתרצה. ואמנם אותו אברך כיסה בעצמו את הקבר במשך כחצי שעה, באמצעות מעדר, לאחר מכן קבע את השלט עם שמו של הנפטר שהשאירו שם אנשי ה"חברא קדישא". אותו אברך פנה לדרכו עם רעייתו, כשהם מהורהרים מאד, איזה דבר מוזר נקלע בדרכם, שהרי הם לא חשבו כלל להגיע באותו יום לבית העלמין, וכעת זכו לכבד כל כך את הנפטר בדרכו האחרונה. אולם לא היתה להם כל אפשרות לדעת במי מדובר.

לאחר כמה ימים טלפן אותו אברך לאחד מרבותיו בישיבה שבה למד בבחרותו (ישיבת נר ישראל בבולטימור) כדי לאחל לו שנה טובה, ובתוך דבריו סיפר לרבו את שעבר עליו באותו יום. והנה בשעה שהזכיר את שמו של הנפטר, פרצה צעקה מפיו של הרב, וכך אמר: דע לך, כי לפני כמה שנים, כאשר באת ללמוד בישיבה, הוריך לא הסכימו לשאת בעול של שכר הלימוד. לכן פניתי בזמנו לאדם אחד, והצעתי לו לקחת עליו את העול ולשלם במשך כל השנים את שכר הלימוד שלך, והוא נעתר לבקשה. ואותו אדם היה ערירי, לא היו לא ילדים כלל, והוא אותו אדם שהזכרת את שמו. והנה עתה, באו לקוברו בחוסר כבוד, אך מן השמים סובבו את הדברים, שזכית אתה להשיב לו טובה, וקברת אותו במו ידיך בקבר ישראל.