במחשבה תחילה לפרשת אמור: הנאשם שהורשע לאור טענת הסנגור שלו

"יוני", גער המורה בחומרה, "כולם ציירו יפה. למה הדף שלך ריק?"

"לא ייתכן", משתומם יוני, "איך הדף ריק אם ציירתי דשא ופרה?".

המורה מושיט את הדף מול עיניו של יוני. דף לבן. נקי מציורים.

"פרה חסרת נימוס שכזו", נאנח יוני מקרב לב, "אכלה את הדשא והסתלקה לה"...

* * *

בפרשת אזהרת טומאת כהנים שנאמרה בתחילת פרשתנו, מזהירה התורה את הכהנים לא להיטמא למתים, למעט שבעה קרובי משפחה מדרגה ראשונה. אזהרה זו מסוכמת בפסוק: "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם, כי את אשי ה' לחם אלוקיהם הם מקריבים והיו קודש".

יש להבין מדוע הפסוק מזכיר את שם אלוקים במקום שם הויה. זאת ועוד, ששם אלוקים מופיע שלוש פעמים באותו פסוק.

כמו תמיד אנו רוצים גם להבין: מהי השייכות של פסוק זה לכל יהודי בכל זמן.

"כבוד השופט", טען הסנגור, "יש ברשותי טענה שאיש לא יחלוק עליה, ובגינה יש לזכות את הנאשם. מרשי מואשם ברצח, אלא שלא נמצאו שום ממצאים הקושרים אותו להיעלמות הנרצח, כולל גופת הנרצח עצמו.

"ובכן כבוד השופט, אם יבוא הרוג ברגליו וייכנס לכאן בכבודו ובעצמו - האם תהיה זו הוכחה לכך שמרשי חף מפשע?".

השופט מהנהן בראשו לאישור. ראשים נוספים ביציע נעים באותו קצב. להוכחה כזו לחפותו של הנאשם אין איש שיכול להתנגד.

"ברשות בית המשפט", קד הסנגור בתאטרליות, "בעוד דקה בדיוק מרגע זה, ייכנס הנרצח לאולם בית המשפט".

את המתח ששרר בבית המשפט חתכו רק תנועות ראש. השופט, צוות התביעה, הסנגור, הקהל - כולם הניעו את ראשם בין שעוני היד שלהם לבין הדלת של בית המשפט. הכל סופרים את השניות בציפייה גוברת והולכת.

שישים שניות עברו, עוד עשר שניות חסד הנציחו את השקט ולאחריהן החלו מלמולים נרגזים להתנשא בחלל. הסנגור שיטה בבית המשפט.

"כבוד השופט", התנצל הסנגור, "מלכתחילה ידעתי שהנעדר לא יגיע. אך חלילה לי מלהתל בבית המשפט. רק רציתי להמחיש שאפילו השופט והקטגור לא משוכנעים באמת בטענה שמרשי אשם בביצוע העבירה. ההוכחה פשוטה: שניכם הסתכלתם כל הזמן לכיוון הדלת וחיכיתם שהנעדר ייכנס. משמע, אינכם מאמינים שמרשי אשם".

שמש בית המשפט הכה בפטישו בעוז. הוכרזה הפסקה להתייעצות.

עשר דקות לאחר מכן נכנס השופט להקראת גזר הדין: "בשל תרגילו המחוכם של הסנגור הגעתי למסקנה חותכת וחדה: הנאשם אשם!".

אנקות תדהמה נשמעו בקהל. הפטיש חבט פעם נוספת ובעקבותיו נשמעה הקריאה "שקט בבית המשפט!".

"כולנו הבטנו לעבר הדלת", המשיך השופט, "משום שלא היינו בטוחים שהנאשם הוא אכן הרוצח. אלא שהיה אחד בלבד שלא הביט לשום מקום. הנאשם עצמו. אין זאת אלא שהוא ידע שהנרצח לעולם לא יגיע"...

בספר "אמת ליעקב" מבאר הרה"ק רבי יעקב יצחק מבלענדוב את הפסוק בדרך רמז: כאשר פוגעת באדם חלילה יד אלוקים (שם "אלוקים" הוא מידת הדין), עליו להימנע מלהרהר אחר מידת הדין ולתהות מדוע ככה עשה אלוקים לו.

כך הוא מפרש את לשון הפסוק "קדושים יהיו לאלוקיהם", בכלל, ובפרט בעת אשר פגעה בהם מידת הדין ונפטר אדם שקרוב ללבם. "ולא יחללו שם אלוקיהם", להרהר מדוע פגעה בם יד אלוקים. שכן מטרתה של מידת הדין היא לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא - "הם מקריבים והיו קודש".

* * *

ויש כאן ממד נוסף: כאשר אדם מתייחס למידת הדין שפגעה בו כאל יד המקרה, הוא מתעלם מיד אלוקים שכיוונה מאות ואלפי פרטים קטנים להתחבר בצורה מסוימת דווקא אליו, דווקא לצרה זו שפגעה בו, כדי שיזכה לתקן ולכפר על חטאיו או לעורר אותו להתקרב לבורא העולם.

"נאשם" שלא מסתכל ל"שם" - שאינו נושא עיניים לאביו שבשמים ורואה שה' הוא אלוקים, שמידות הדין והרחמים מגיעות מאותו מקום - זו עצמה סיבה להאשמה בגזר הדין. לכך מזהירה התורה "ולא יחללו שם אלוקיהם".

כל נזק, צרה ואסון - מטרתם לתקן ולהביא לסיום טוב יותר לאחר הצער והכאב. מי שבוחר לא לראות את הסיבה שבגינה אירע לו האסון ולתקן מה שצריך, "יזכה" ב"ציור" נוסף כדי להשיג את המטרה. קבלת הדין באהבה מונעת את הצורך ב'פרות' נוספות שייכנסו לחייו ויאכלו את ה"דשא" שברשותו.