סיון רהב מאיר לא מתנחמת מכך ש"לא היו שם ישראלים". היו שם יהודים

1. לא מגיע לנו השבוע דוז פואה. שלוש מחשבות על העימות ועל סיומו:

• ביום ראשון השבוע, חמש דקות לחצות, שאלתי את יעקב פרי מה דעתו על הפסקת האש המסתמנת שעמדה להיכנס לתוקפה. "בשום אופן לא!", ענה הח"כ היוצא של יש עתיד נחרצות. "אסור לקבל את הפסקת האש הזאת, צריך להמשיך ולתקוף". 24 שעות קודם, באותו אולפן, ראיינתי את יועז הנדל מכחול לבן. "רק תקראו לי ואני עולה על מדים", אמר ושידר תחושה שהביא אותם איתו בצ'ימידן לאולפן. "צריך עכשיו מבצע בעזה. מבצע אווירי וגם מבצע קרקעי".

מזל טוב, לנתניהו נולדה השבוע אופוזיציה מימין. קשה להאמין שבפועל הם היו נוהגים אחרת, אבל הצהרתית דמויות כאלה תופסות את תפקידו של בנט, שנהג לאתגר את נתניהו ליותר אקטיביזם.

• ולמרות זאת, השבוע החולף רק הדגיש עד כמה גנץ עצמו אינו מהווה כרגע אלטרנטיבה לנתניהו. זה לא זה. את ההודעה המפולפלת שלו לעיתונות על המצב בעזה היה קשה להבין. רק נתניהו יכול לרוץ תחת הסיסמה "ימין, חזק", ואז להוביל להפסקת אש מתונה ופייסנית שכזאת, וגם לא להיפגע מבחינה פוליטית. אצל אף אחד אחר זה לא היה עובר. פשוט כי אצל כל אחד אחר היה זה נתניהו שרץ לאולפנים ומיטיב לתקוף אותו.
• חוזרים למשא ומתן הקואליציוני. כל סיעה קטנה מגישה רשימת דרישות גדולה. כולנו שומעים מה תובעים כחלון, ליברמן, החרדים, ואפילו מה הבדלי הדרישות בין סמוטריץ' לרב רפי פרץ בתוך אותה מפלגה. על שאלה חשובה יותר מדברים פחות: מה בעצם הדרישות והתוכניות של הליכוד, מפלגת השלטון, על 35 המנדטים שלה?

2. הפיגוע הקשה בבית הכנסת של חב"ד בקליפורניה היה אירוע יהודי מובהק. מיליונים ברחבי העולם נחרדו, וגם הסתקרנו לשמוע מי הם הקורבנות. על רקע זה, מוזר היה לשמוע את קונסול ישראל בלוס־אנג'לס ממהר להכריז: "לא ידוע לנו על נפגעים ישראלים". ראשית, זה לא היה נכון. אלמוג פרץ תושב שדרות בן ה־31 היה שם ונפצע, וגם חילץ מתפללים תחת אש, בהם את אחייניתו נויה דהאן בת השמונה.

אבל גם אם לאף אחד שם לא הייתה תעודת זהות כחולה, קשר הדם והערבות ההדדית בינינו חזקים הרבה יותר. השאלה האוטומטית אינה "יש שם ישראלים", אלא "יש שם יהודים". והיו שם. לורי קיי גילברט נרצחה, והרב של המקום - הרב ישראל גולדשטיין - הפך לגיבור עולמי והוזמן לבית הלבן לביקור עוצמתי שהזכיר עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת.

בדקות שבהן הצוות הרפואי טיפל בגילברט, בגולדשטיין ובפצועים נוספים, לא הרגיע אותנו לשמוע ש"אין שם ישראלים".

איש התקשורת בנימין ליפקין הפנה את תשומת ליבי לעניין נוסף: כשהוא חיפש בכלי התקשורת מידע על גילברט, הוא מצא שלושה דיווחים שונים שסיפרו שהיא הגיעה לשם כדי "לומר קדיש על אמה". כמה שעות חלפו, ואז באנגלית מצא את הגרסה האמיתית והמדויקת: היא לא באה לומר קדיש אלא לומר את תפילת "יזכור" על אמה, תפילה שאכן נהוג לומר בשלושת הרגלים, בהם חג הפסח.

אולי אני קטנונית, ואלה שני משפטים חסרי משמעות של דיפלומט ושל עיתונאים. אבל אולי הם מעידים על מגמות ועל זרמי עומק של בורות ושל טשטוש.

3. התנועות שהקימו את המדינה ותיקות ממנה. תנועת בני עקיבא למשל חוגגת השנה יומולדת 90. העורכת של עלון בני עקיבא, יעל רון־יעקבי, ביקשה השבוע שאכתוב מה יעלה בגורלה של התנועה בעוד 90 שנה. זה מה שעניתי:

"מי יכול היה לדמיין לפני 90 שנה לאן יגיע עם ישראל, ובני עקיבא בתוכו? מי יכול לדמיין כעת איפה נהיה בעוד 90 שנה? אבל אם חושבים על כך לעומק, האתגר הבסיסי בעצם לא התחלף ולא יתחלף: ליישם ערכים בעולם משתנה.

לפני 90 שנה זה היה נכון מול המהפכה הקומוניסטית. בעתיד - נצטרך לא לשכוח מי אנחנו מול מהפכות אחרות, סוערות וסוחפות לא פחות. שורש המשימה הוא אותו שורש. בהמנון בני עקיבא נכתב 'ראשנו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה'. איך יוכל הראש להיות בעומק התורה, גם כשרובוטים ינהלו את העולם? איך יוכלו הידיים להיות ברגבי אדמתה, בעולם שבו כבר כמעט לא יראו אדמה?

שבת וקדושה וכשרות וחסד ודרך ארץ ולימוד וקהילה וחגים - כל סט הערכים הבסיסי של העם היהודי לא רק שלא יהפוך למיושן, אלא אפילו להפך. תוכני הליבה האלה שלנו נותנים משמעות ותוכן כבר למעלה מ־3,000 שנה, אז 90 שנה הן לעיתים פסיק.

השבת הרי הופכת למהפכנית ונחוצה יותר ויותר עם התקדמות הטכנולוגיה. כך, בעידן שבו הרבה גבולות נמחקים ונעלמים, מצוות רבות נוספות יוכלו להתברר כסטארט־אפ של ממש".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".