מה בדיוק ההבדל בין השגחה לבין שמחה? רק הלב

נכנסתי למשרדי מס הכנסה בעירי. אנשים רבים ישבו על כיסאות אפורים מרופדים. ניגשתי למכונת התורים האדומה, שלפתי מספר 353, וישבתי על כיסא בשורה האחרונה. הייתי מודאג למדי. כמה ימים לפני כן קיבלתי הודעה לא צפויה שעלי לשלם חוב של עשרת אלפים ש"ח. התחלתי להיזכר בצרות נוספות שנחתו על ראשי באותה עת וניסיתי להתגונן מפני מבול המחשבות השליליות. פתחתי ספר תהילים וניסיתי לחדור למילים, אך לשווא. עיניי הביטו במספרים המתחלפים לצלילי הפעמון המרעיד: 284, 285...

אישה מבוגרת בשורה מלפני רטנה על התור הארוך. גבר צעיר הוסיף לעומתה שנמאס לו מהמקום הזה ובכלל מהמדינה.

"ריבונו של עולם, תשמח אותי!", פציתי את שפתי היבשות.

חשבתי על כמה דברים ששימחו אותי בעבר, אבל מה ששימח אתמול לא משמח היום. לרע קשה להתרגל ואילו לטוב מתרגלים מהר.

המספרים התחלפו: 305, 306...

אמנם אני נמשך לתורת הסוד ואוהב להשתעשע בחילופי אותיות ומשמעותם, אבל גימטריה לא הייתה מעולם התחום החזק שלי. אך באותה שעה, בגלל המקום האפוף במספרים יבשים, ניסיתי למצוא גימטריה למספר שברשותי - 353.

התחלתי להרהר: 353 זה שנ"ג. חשבתי על מילים שמתחילות בשי"ן והגעתי מיד לשמח"ה. תקווה כמוסה חדרה ללבי. ואז הרהרתי: מעניין מה הגימטריה של "השגחה"? חישבתי חיש קל והגעתי ל-321. כמה מפריד בין שמחה להשגחה? 32.

לא היה צורך שאהיה מקובל אלוקי כדי שאקלוט את המילה הכה קטנה וכה גדולה – לב.

פעמון התורים צלצל. העפתי מבט: 321... איזו השגחה!

עד שיגיע תורי חסרים בדיוק ל"ב אנשים... לבי החסיר פעימה.

לאחר שנרגעתי מההשגחה ניסיתי להבין: מדוע ל"ב והשגח"ה יוצאים ביחד שמח"ה?

וכך עלה בדעתי: כאשר שמים לב להשגחה הפרטית זוכים לשמחה! השמחה האמיתית היחידה בעולם היא שהקדוש ברוך הוא משגיח על בריותיו וכי העולם הזה, על כל ייסוריו, טרדותיו ומכאוביו אינו ג'ונגל פראי ואכזרי כפי שנדמה לעתים, אלא מקום שיש בו דיוק מדהים ותשומת לב אלוקית, ויש מקום נסתר מעין כל חי שבו מקבלים משכורת וגם משלמים מס הכנסה...

צלצול הפעמון קטע את הגיגי.

352.

קמתי וניגשתי לשורת הדלפקים, בציפייה דרוכה לצלצול הבא.

353.

צעדתי לעבר הדלפק המיועד. פקיד יפה תואר עם שיער מאפיר ומטופח, שנראה לפחות כמו סגן נשיא ארצות הברית, קידם את פני.

"במה אוכל לעזור לך?", שאל באדיבות.

הוצאתי את המכתב שקיבלתי בדואר, הנחתי בפניו ואמרתי:

"אני לא מבין איך הגעתם לסכום של עשרת אלפים חובה, הרי שילמתי הכול בזמן?!".

המנהל העיף מבט בנייר, נכנס למחשבו, ואחרי רגע קצר חייך ואמר:

"לא קראת נכון. יש לך עשרת אלפים בזכות, לא בחובה. תקבל את הכסף אוטומטית לחשבון שלך!".

"תודה רבה", מלמלתי ופסעתי לעבר היציאה כשלבי מפמפם משמחה. הרגשתי באותו רגע שנכנסתי לגן עדן, ולא הבנתי מדוע איני שומע את המיית הכינורות.