מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק י’: דם ואש

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

"כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם" (משלי, א', ט"ז).

רבים הם המתקשים להתעורר אל תוך שבוע חדש של שגרה שוחקת. אבל לא קשיי ההסתגלות הם שגרמו לעורכת הדין רות וינר להגיע למשרד באיחור של ארבע שעות, כשהיא לבושה ברישול שאינו אופייני לה ומשקפי שמש כהות מכסות מחצית מפניה.

"שלום-שלום! אל תגידי לי שהחתולה העיפה אותך מהמיטה", גיחכה מורן וקרצה לשלושת עורכות הדין שנשענו על עמדת המזכירות. 

"אני מציעה לך לחזור ולהתעסק בעניינים שלך, אחרת אני בעצמי אעיף אותך מהמשרד. תדאגי שאף אחד לא יפריע לי בשעה הקרובה", הורתה רות בנימה שאינה מתפרשת לשני פנים, ומבלי לחכות לתגובה דשדשה בעצבנות ניכרת לחדרה, מותירה אחריה שמונה עיניים פעורות ונפש פצועה אחת.

הנוכחות כולן נותרו לעמוד כמאובנות והתבוננו זו בזו, מסכימות ביניהן במבטן בלבד כי מוטב להניח לה לעת עתה, עד יעבור זעם. רק מורן הנעלבת השפילה את עיניה, מייחלת להיבלע מאחורי במת הקבלה המותקנת בחזית עמדת המזכירות, הרחק מעיניהן הרחמניות של עמיתותיה לצוות.

לאחר דקת דומיה שקטה אך טעונה, החלו להישמע התלחשויות אודות המחזה הבלתי שגרתי שהתחולל מולן זה עתה, בעיצומו של יום עבודתן; ואף אחת מהמתלחשות לא שיערה כי מבעד לדלת שנטרקה זה עתה, יושבת לה בדד המנהלת הזועמת אל מול ערכת איפור, מנסה לתקן את תוצאותיו של סוף השבוע המתוח שעבר עליה.

לא, אסור שיראו אותה כך. הדבר האחרון בו חפצה היה להידרש להסביר ואת התנהגותה החריגה. היא ידעה שעיניה הנפוחות והאדומות מבכי עלולות לעורר שאלות מיותרות, אך תכולת המייק-אפ המתרוקנת חיפתה רק במעט על סימני התייפחויותיה הממושכות והסתירה קמצוץ מקמטי הדאגה שנולדו בפניה ביממה האחרונה.

טעם מר התפשט בפיה, ומצב רוחה העכור השחית כל ניסיון מצדה לעשות קצת סדר במחשבותיה וברגשותיה הסוערים. הלימות לבה הוסיפו להתגבר ובלבול אחז בה. היא השעינה את מרפקיה על השולחן, מתעלמת מהמסמכים הרבים הפזורים עליו, והשמיטה את ראשה הכבד לתוכן. 

רק לפני שבוע היתה המציאות נראית בעיניה פשוטה כל כך, והנה עכשיו היא מוצאת את עצמה בתוך מבוך בלתי פתיר שכל מעבריו סתומים. רק דמעותיה מצאו להן את נתיבן ופרצו את הסכר האיתן שעל הקמתו עמלה במשך כל הבוקר. 

דקה רדפה את רעותה, וטירוף דעת החל לכבוש את מקומו של הבלבול בו חשה קודם לכן. שאגה איימה להתפרץ מגרונה, אך היא התאמצה לבלום אותה. השתלטי על עצמך! די בנזק שכבר גרמת באיחור שלך ובהופעתך המוזנחת. את, שבחודשים האחרונים נזפת בכל מי שהעזה להגיע למשרד אחרי השעה תשע, עלית היום על כולנה. 

הביקורת העצמית הנוקבת הדהדה בתוכה והרעידה את שריריה. בחוסר שליטה מוחלט היא הלמה באגרופה על השולחן, והזעקה העצורה ההיא השתחררה מריאותיה במלוא העוצמה.

נוזל חם וסמיך ניגר על הניירת הפזורה על שולחנה, וכאב חד פשט בבשרה. מבלי לחשוב, שלפה רות בזהירות את זכוכיות המראה השבורה שננעצו עמוק בעורה, ומיהרה לעצור את דמה הנוטף באמצעות מטלית לניקוי משקפיים שאיתרה על שולחנה. 

דפיקות חלושות נשמעו מעברו השני של הפתח הסגור. "לא עכשיו!", צרחה רות אל עבר העובדת הסוררת שהעזה להמרות את פיה, וקיוותה כי בכך תשיג לעצמה עוד כמה דקות של שקט. 

היתה זו טעות להתייצב לעבודה. אבל היא כבר כאן. זועמת כמו לבה רותחת, ועכשיו גם כאובה. העולם החל להסתחרר סביבה, אך היא ידעה שעליה להיות מעשית. היא הרימה את רגליה והניחה אותן על השולחן. "חשבי, חשבי!", גערה בעצמה. "חייבת להיות דרך. את פשוט תסבירי להם ברוגע ש –"

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"עורכת הדין וינר?", הציצה שירה המתמחה מבעד לדלת. 

"אמרתי לא עכשיו! סגרי מיד את הדלת ומסרי לכולן שהבאה שתטריד אותי בשעה הקרובה תסתכן בפיטורים. הבנת?!".

"אני בהחלט מבינה, רק רציתי למסור לך שמנהל הבנק חיפש את מיכל מספר פעמים מאז הבוקר. הוא ממתין על הקו עכשיו. זה נשמע ממש דחוף ו -" 

"מנהל הבנק? תעבירי אותו לשלוחה שלי, ואחרי השיחה הזאת אני לא רוצה לשמוע אף אחת מתקרבת לדלת שלי, גם אם אראלה ממפעל הפיס תחפש אותי בכבודה ובעצמה. ברור?!".

"כן, ודאי", אמרה שירה וחמקה משם כלעומת שבאה. 

"בוקר טוב מר אפרים ברנשטיין! מסרו לי שחיפשת אותנו. איך אפשר לעזור?", שאלה רות בנימה המתנחמדת ביותר שהצליחה לגייס בשעה זו. 

"צהרים טובים, את מתכוונת. אני מתקשר כי קיבלנו הוראת ביצוע העברת בנקאית בסכום בלתי מבוטל. ההוראה התקבלה בעיתוי חריג למדי, וראיתי לנכון לאשר אותה מול עורכת הדין מיכל שטרן בטרם ביצועה".

רות בלעה את רוקה. "כן אדוני. קודם כל, משמח אותנו מאוד להיווכח שסניפכם שומר כראוי על כספי לקוחותיו", אמרה רות בניסיון להרוויח עוד כמה שניות יקרות. "אדוני וודאי שמע על פציעתה המצערת של עורכת הדין מיכל שטרן. כבר חודש שהיא מחלימה בביתה, ואני ממלאת את מקומה. אבל אני יכולה לאשר לך שבשבוע שעבר נסעתי לביתה והחתמתי אותה באופן אישי על הוראת הביצוע. תבין, למרות מצבה הבריאותי המורכב, היה חשוב לה לוודא שהלקוח מקבל את כספי הפיצויים שלו. היא ממש לא היתה מוכנה שהעניין יתעכב רק בשל היעדרותה, וביקשה שאטפל בעניין בעבורה כמה שיותר מהר".

"אני מבין. אם כך, ההעברה תבוצע מיד. מסרי למנהלת שלך רפואה שלמה". 

"תודה אדוני, אמסור לה את איחוליך". 

זהו. העניין מאחוריה. עכשיו המציאות נראית לה הרבה פחות מורכבת מכפי שהצטיירה בדמיונה. היא זינקה ממקומה לעמדת הפקס שבחדר הצילומים, סילקה משם את שתי המתמחות והמתינה בקוצר רוח לתדפיס אישור ההעברה. היא היתה ערה לכך שהתנהגותה המוזרה עלולה למשוך תשומת לב בלתי רצויה, אבל היא בפירוש אינה מעוניינת שאיזו עובדת פטפטנית וחסרת דעת תתוודע לתוכנו ותפרסמו ברבים. 

"עורכת הדין וינר, רציתי לעדכן שהבוקר הנחתי על שולחנך את המסמכים הרפואיים המקוריים של גיא אדמון. מצאתי אותם בתיק של לקוח אחר ו -" 

אחוזת אמוק, דהרה רות למשרדה והתבוננה בכתמי הדם שנמהלו בדיו שנמרח בדמעותיה.
לא, לא יכול להיות שזה קורה לי. שירה!", קראה רות כמו דרקון אימתני, ואף היא עצמה הרגישה כיצד רשפי אש ניתזים מפיה.

המתמחה הצנומה שהוזעקה לחדרה של רות הועמדה למשפט שדה מאולתר בהרכב יחיד, וגזר דין הפיטורים שהוטל עליה נשמע ברחבי המשרד כולו. בתוך פחות מעשר דקות השתרכה שירה אל עבר דלת היציאה, גוררת את מטלטלה בפנים נפולות שלא הלמו את עליזות רוחה הנודעת. 

ולא הרחק משם, בחדר הצילומים, נאספה הודעת פקס מסתורית המאשרת כי זה עתה בוצעה העברה בנקאית על סך של מאתיים וחמש אלף ₪ לפקודת רות וינר. 

כשחזרה רות לעמדת הפקס, מה רבה היתה שמחתה כשמצאה את אישור ההעברה הבנקאית השוכב במגש הפלט. זה היה מסוכן לנטוש כך את העמדה, אבל חששותיה התבדו. היא השחילה את המסמך אל תוך לועו הרעב של מכשיר הגריסה, בטוחה בלבה כי העתקו היחיד מושמד עתה ולתמיד.