"אין מקום לשתיים", פרק ד’: ניצן

כשהשלים המחוג את סיבובו השני ידעה גיטי מדוע איחר אביה לשוב. רגש חמים מילא את לבה. אותו רגש המתלווה לידיעה שמישהו גדול וחזק אוהב אותך, שומר עלייך ורוצה בטובתך. הקדוש ברוך הוא אוהב אותה, כך ידעה תמיד. היום הרגישה זאת. הוא סובב הכול: את מקום מגורי אביה, את שכחתו ואת כל מה שקרה בשל כך, כדי שהיא תפגוש את דבורי טלר ותראה עד כמה כל השמועות אינן מבוססות, ועד כמה ממהר לשון הרע להשתרש בלבבות האנשים, גם כשהוא אינו לשון הרע כי אם הוצאת דיבה.

כשסיימה את שיחת הטלפון, עמדה עשר דקות, אולי רבע שעה, והמתינה עד שישככו רגשותיה הסוערים. כשחשה שהיא יכולה למחות את הבעת הכאב מעל פניה, יצאה מן החדרון הקטן.

דבורי הבחינה בכך מזווית עינה. היא ישבה במטבח וקראה בספר, וגיטי חשדה שהיא מצאה לה מקום שנוכחותה תֵיראה טבעית, ועם זאת – שתוכל לראות אותה מיד כשתצא מהחדר. בני משפחתה כבר לא נראו מסביב, והיה ברור מדוע: השעה כבר הייתה אחת עשרה ומחצה. מסתבר שהם כבר הלכו לישון.

דבורי קמה כשיצאה מן החדרון, וניגשה אליה בחיוך, "נו? מה היה הסיכום? הוא בא?"

"עוד לא. הוא בדרך".

"אני אשמח שתישארי לישון כאן", אמרה דבורי בתערובת של נעימות טקטית ונינוחות טבעית, "אני לבדי בחדרי הקטן".

גיטי חייכה, "הוא בדרך".

"בסדר, עד שהוא יבוא".

"עד שהוא יבוא, אני אחכה לו כאן".

"כאן? מה זה כאן?"

"בהול הבית שלך, אם לא אכפת לך. אני אשב על כיסא סמוך לדלת, ואקרא. כשהוא יבוא הוא ידפוק קלות ואני אפתח לו ואלך".

דבורי הקדירה לרגע את פניה, "למה שלא תלכי לישון בחדרי, ותפגשי אותו מחר?"

"באתי אליו בגלל סיבה", אמרה גיטי, מסמיקה קלות, "הוא אבא שלי".

בעצמה לא ידעה מדוע אמרה זאת. אף פעם לא אהבה לדבר על מצבה המשפחתי באוזני אחרת. מעולם לא סיפרה את סיפור חייה, מורכב ורגיש כל כך, באוזני חברה. בעיני כולן הייתה נערה חזקה ויציבה שהעניקה משלה לאחרות, ולא הייתה צריכה משלהן לעצמה. עוצמתית, מנהיגה ומובילה.

"אני מבינה". אמרה דבורי חרש.

גיטי חשבה: 'את לא מבינה', אבל לא אמרה זאת. אחרי הכול, היא אורחת זרה בביתה של דבורי, וגם אין לה כל עניין להאריך את שהותה כאן. פלטה משפט שגוי – בסדר. היא לא תעשה מזה עניין. היא תמשיך הלאה.

דבורי החלה לגרור שני כיסאות לכיוון ההול, וגיטי, שהייתה שקועה בעצמה ובדלת, לא שמה לב לכך. רק אחרי שהניחה דבורי כיסא שלישי ועליו צלחת עוגיות, בקבוק שתייה ושקית חטיף מלוח, הבחינה גיטי בכל הנעשה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"מה זה?" שאלה בתדהמה.

"כמו שאמרת, יושבים ליד הדלת ומחכים", ענתה לה דבורי בחיוך שובב.

"יושבת ליד הדלת ומחכה", דייקה גיטי, גם היא בחיוך.

"יושבות. אני מקווה שתסכימי לארח אותי לחברה".

"תהיי עייפה מחר בבית הספר, ויש לך מבחן באנגלית". גיטי לא ידעה מדוע בחרה בטיעון טיפשי זה, שלא ידבר ללבה של אף תלמידה, אלא אם היא חובבת לימודים מוצהרת, ואין הרבה כאלו. בעצם, היא כן ידעה מדוע. זה היה הטיעון שבו השתמש אבא שלה.

דבורי לא טרחה לענות לטיעון, שתיהן ידעו שהוא לא מדבר אל לבה. גיטי ניסתה מכיוון אחר, "למה שלא תלכי לישון? מה את... בסיפור?"

"את נראית לי מעניינת, ושווה לי לדבר אתך יותר מללכת לישון", ענתה לה דבורי בחיוך. ברור איך נעשתה למלכת כיתה, חשבה גיטי לעצמה. מי יכולה לעמוד מול חיוכה הכובש, רגישותה הלא אופיינית לגיל ומילותיה החמות? אולי זה מה שקוראים לו, בשתי מילים, "קסם אישי".

גיטי נכבשה בקסם. היא מצאה עצמה אומרת: "הייתי פגועה מאוד".

"ברור", ענתה לה דבורי.

"למה ברור?"

"לא נעים לעמוד מול דלת נעולה, תהיה הסיבה שגרמה לה להיות נעולה אשר תהיה".

גיטי הנהנה, כדור מתכדר בגרונה, "וחשבתי ש... חשבתי ש... חשבתי שמי יודע מה גרם לו להיעדר בשעה שהזמין אותי, אבל הוא פשוט שכח".

"פעם ראשונה?"

"כן. איך את יודעת?"

"הוא עבר לכאן רק לפני כמה ימים, ובימים הראשונים היה דאוג והתרוצץ כדי לרהט את הבית", ענתה לה דבורי, "אבא שלי אומר, שמהתנהגותו נראה שהילדים חשובים לו מאוד".

"למה?"

"כי אם הוא היה דואג לעצמו, היה מביא אותם לבית קצת מוזנח, לא מושלם, רק כדי לראות אותם. הרי הוא מתגעגע כל כך. אבל הוא קודם כול צבע את הבית, ריהט אותו ברהיטים עליזים, ניקה אותו ודאג שיהיו בו מגוון חטיפים וממתקים... זה אדם שקודם כל דואג לילדים, שיהיה להם נעים ונוח. אף שמי שמשלם את המחיר זה הוא בעצמו".

גיטי החרישה. דבריה של דבורי החיו ניצנים שכבר כמעט נבלו בנשמתה. היא לא ידעה איך היא משתפת זרה בפרשיות הסגורות ביותר של חייה. מה היה בה, בנערה הזו, שגרם לה לדבר בחופשיות שכזו על רגשותיה הכמוסים, על סודות משפחתה שעליהם נהגה להגן בחירוף נפש? ההייתה זו ההקשבה, ההבנה או האמפטיה? סביר להניח ששלושתן יחד, בתוספת השעה המאוחרת והסיטואציה המוזרה שאליה נקלעה.

"והיום הוא שכח", אמרה. היא לא רצתה, חלילה, לדבר סרה באביה. רצתה לשמוע עוד על טובו מפי שכניו.

"כל אחד שוכח דברים", דבורי לא התרגשה, "את לא שכחת אף פעם שום דבר חשוב?"

"חשוב כל כך? לא".

"את חושבת שאם הוא שכח אותך, את נעשית פחות חשובה בשבילו?" עיניה של דבורי, עמוקות וחומות, הביטו בעיניה הירוקות של גיטי. מסך דק, לח ושקוף, כיסה את העיניים. דבורי השפילה את מבטה. "אני מצטערת".

רגע ארוך עמדה שם שתיקה.

"לא, זה בסדר", גיטי בלעה את הדמעות, וחייכה אל דבורי, "את מציגה את זה כך..."

"את טועה, אם את חושבת כך".

"הוא דיבר בטלפון, ונשמע... לחוץ..."

"את חשובה לו, גיטי, תהיי בטוחה בזה. אבא שלי דיבר אתו כמה פעמים, את יודעת, בתור השכן החדש. בכל פעם זעק מעיניו הכאב, האובדן והסבל. קשה לו כשאת אינך אתו. קשה לו להיות מרוחק..." ובסטייה כלשהי שאלה, "יש לך עוד אחיות?"

"שני אחים. שלום ובנימין".

"שיש לך אחים אני יודעת. הוא התייעץ עם אבא שלי לגבי ריהוט החדר שלהם. אין לך מושג כמה הכול חשוב לו".

גיטי שתקה. כמה היא חשובה לו. כמה הוא חשוב לה. אב, בתו, קריעה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.