"איך לא ידעתי", פרק ב’ - ספר אסור מן הספריה

אנטוורפן 1967

השקט בספריה היה דחוס כמו צמר גפן בבקבוק זכוכית. האנשים שישבו בפינות הקריאה היו מפוסלים בכיסאותיהם, ואפילו הדפים רשרשו בחרישיות כשהפכו אותם...

הפעם הייתי לבד, אף אחת לא באה איתי. אחותי הייתה עסוקה והחברות לא יכלו. תכננתי רק לקפוץ לכמה דקות וללכת, אבל במקום זה מצאתי את עצמי צועדת הלוך ושוב על הפרקט, בוחנת את הספרים שעל המדפים, ושומעת את הד נשימתי שב אלי מן המרחב, כמו בת קול לבדידות. לשווא, לא מצאתי את הספר שחיפשתי.

מרגע לרגע איבדתי את סבלנותי, הספרייה הייתה מחוממת והחום טיפס בי מכפות הרגליים ועד קצה הכובע.

אמא תמיד הקפידה שנצא לבושים היטב מן הבית, אבל הרדיאטורים ניצחו את אזהרותיה של אמא. פתחתי את כפתורי הזהב של מעיל הצמר האפור ותחבתי בכיס את הכובע שאמא סרגה לי בקיץ שעבר...

בעצם חיפשתי את הספר החדש של 'החמישיה'. בכיתה דיברו עליו כל השבוע, ולא רציתי להיות מחוץ לעניינים. עברתי ממדף למדף, מרפרפת על הכריכות הכתובות צרפתית ותוהה היכן הספר.

את רוב הספרים כבר הכרתי, נראה לי שאפילו הספרים מכירים אותי. זה לא עזר הרבה, לא מצאתי את הספר.

הספרנית הייתה עסוקה עם איש מקריח שהחזיק ערימת ספרים בגובה הר בינוני, ומכיוון שלא עלה בדעתי להפריע, התחלתי לטייל בשאר חלקי הספרייה, פוזלת כל הזמן לעבר הספרנית העסוקה ומחכה לראות מתי היא מתפנית...

ואז, בלי לדעת איך בדיוק, מצאתי את עצמי לראשונה מול מדף ספרי שואה, במדף ההוא הספרים היו אזוקים מאחורי חבל והשלט בצרפתית היה ברור לעין וקריא מאוד: "מגיל שש עשרה בלבד".

'שש עשרה... ואני רק בת שתים עשרה!!! מה יש בספרים האלה שאסור לי לקרוא? ולמה לבנות בנות שש עשרה מותר ולי לא?! זה מוכרח להיות הדבר הכי מעניין שיש...' הנפתי את קווצות השיער הקצרות שלי בהתלהבות פתאומית, 'אני אשיג מכאן ספר', חשבתי לעצמי בנחישות. רק צריך לחשוב רגע איך מערימים על הספרנית, או איך מעלימים מכאן ספר בלי שהיא תרגיש... להיראות בת שש עשרה לא יכולתי בשום דרך, כשנראיתי ילדונת בת עשר...

חיכיתי לי בצד, החלטית ואמיצה מאוד. כשראיתי את בלה, אחותה הגדולה של חברתי דבי, הבנתי שזו ההזדמנות שלי וביקשתי ממנה לקחת את הספר ולרשום אותו על שמה. בלה נעצה בי מבט כאילו בודקת אם אני רצינית בעניין הספר הזה, היא אפילו לא הגישה את ידה להחזיק בו. תקעתי לה אותו מהר, לפני שתתחרט: "בבקשה, מה אכפת לך? תרשמי אותו על שמך וזהו!"

שלג דק ירד בדרך חזור, סגרתי היטב את המעיל וחבשתי בחזרה את הכובע הסרוג. היה לי בתוך תיק העור, ספר אסור, וחיפשתי איך אוכל להכניס אותו הביתה מבלי שאמא תגלה אותו. בכל זאת, הוא היה מיועד לגיל שש עשרה ומעלה ואמא אף פעם לא אהבה שחרגנו מהכללים.

בבית קראתי אותו בשקט, נחשפת לסיפורים קפקאיים לחלוטין, מין דמיון זוועה בלתי אפשרי. הספרים היו ספרי שואה ראשוניים ממש שיצאו כבר בשנות החמישים. עדויות קשות, ביוגרפיות עובדתיות ומסמכים ויומנים שהפכו לספרים. הספרים היו נטולי כפפות וערומים מכל עטיפה. השואה שנכתבה בהם הייתה חשופה ממש, מדממת כמעט, והם בהחלט לא היו מיועדים לילדים, בטח שלא לילדים בתקופה ההיא...

כולנו ידענו שהייתה שואה והייתה השמדה ואפילו ידענו שהיו מחנות. אבל זה לא היה קשור אלינו באמת. זה היה בשבילי כמו לקרוא על האינקוויזיציה - שולחנות עינויים, מרתפים חשוכים, אינקוויזיטורים במסכות בד שטניות, עולם שלם של אימה.

סגרתי את דלת החדר ליתר ביטחון, וקראתי בעיניים גדולות את הספר של הגדולים, הספר האסור.

הספר הראשון הביא עמו את השני, והשני את השלישי, אחות של דבי הייתה מחליפה אותם עבורי, זוכרת תמיד לתת בי את מבטי ההשתוממות שלה.

עם הזמן, כמובן, הלכה הזהירות והתרופפה.

יום אחד זה קרה. הנחתי את הספר על השולחן בחדרי ושכחתי אותו שם. היה זה ספרו של שמעון ויזנטל, והחברה שנקשה על הדלת גרמה לי לשכוח ממנו לכמה שעות טובות.

אמא עברה שם, הרימה את הספר, נתנה מבט ארוך בכריכה ואחר כך הסתכלה עלי בשתיקה.

השפלתי את עיני.

אמא לא צעקה, היא אף פעם לא יצאה מכליה, וגם לא עכשיו, היא רק לקחה איתה את הספר, שאלה אותי מתי אצא שוב להחזיר אותו לספריה. ובקשה שלא אקרא בו יותר.

"כן, אמא, בטח!"                                                         

את הספר הזה לא קראתי יותר. אבל החבל שמאחוריו היו הספרים, והאיסור ההחלטי של אמא גירו את סקרנותי והלהיבו את דמיוני. לקחתי עוד כמה ספרים בהיחבא וקראתי אותם לאורו של פנס מתחת השמיכה בלילה.

היה בזה מין קסם נסתר, התרגשות מצמררת כזאת שמעורר הפחד, הפחד שלא קשור אלי, ולא יהיה קשור אלי.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.