אני מדברת ומדברת, אז למה הם לא מקשיבים לי?!

אי אפשר שלא להתבלבל מהעובדות: אנחנו מסבירות, מדברות, נואמות ומביעות את דעתנו - והילדים ממשיכים בשלהם...

מה קורה כאן? הדיבור מחנך ו"עושה את העבודה", או לא?

אז תגידו, הילדים לא יודעים כבר את כל מה שנאמתי? ברור שכן!

הילד שלי מכיר אותי מצוין. הוא יודע בדיוק מה אני מרשה ומה לא, מה אפשר לבקש מאמא ומה הוא יקבל רק מאבא וכו', כך שהמילים בדרך כלל מיותרות.

אז מה באמת עושה את העבודה? רק מה שיש לנו בראש!

בעצם, רק "התרגום" שלמטה, שעובר בין השורות הוא זה שמתקבל אצל הילד.

ככל שנצמצם את הדיבור בבית לדיבור אמיתי ונצרך – קודם כל נהיה רגועות יותר, אבל בעיקר, הילדים ישתפו פעולה יותר ויותר.

העובדה היא שיש מקומות שאני מבקשת בלי סוף - והם לא עושים. לעומת זאת, מקומות שלא אמרתי מילה - וזה קורה!

בסידור החדר, לדוגמא, או במריבות, אני חוזרת וחוזרת ללא הרף, כבר שנים (!) על אותן הבקשות, בדרך כלל ללא הועיל.

אבל האם יש בבית סדרים או הנהגות שכמעט שאין לי צורך לדבר או להסביר אותן?

כן. ויש כאלה בכל בית. בדרך כלל אנו לא שמים לב אליהן מרוב שזה "מובן מאליו".

דוגמאות טובות ל"מובן מאליו" הזה הן חלק מהמצוות, לדוגמא: בכל הנוגע להפרדה בין בשר לחלב.

מתי קרה אצלנו בבית שילד לקח צלחת בשרית כדי לאכול בה טוסט עם גבינה צהובה?

קרה?! לא יודעת...

מתי דיברתי/נאמתי/צעקתי/הענשתי בנושא?

לא עשיתי אף אחד מהדברים האלו... נדמה לי שמעולם לא הסברתי לאף אחד מהילדים... מעניין... אולי פעם, מזמן, כשהם היו קטנים...

אבל לא רק בנושא המצוות יש לנו דברים "מובנים מאליהם" שבהם יש שיתוף פעולה מלא מצד הילדים ללא נאומים/עונשים/פרסים.

אצלנו בבית, לדוגמא, כשכולם נכנסים לאוטו – הם מיד חוגרים חגורות בטיחות. מתי ביקשתי? כעסתי? התחננתי? הסברתי? לא יודעת, לא זוכרת...

מילת המפתח כדי להבין את ההבדל בין השתיים היא הביטחון בסמכות.

בדוגמא של הבשר והחלב אני בטוחה בסמכות שיש לי לבקש ולדרוש, וזה ברור לי לגמרי (אבל באמת!) שהילדים ישתפו פעולה.

אבל בנושא סידור החדר אני מעורערת בסמכותי. אני לא בטוחה שזה בסדר מצדי לבקש או לדרוש. אני חוששת שאני רכה מדי או קשה מדי. דורשת מדי או עושה הנחות... ואז אני מדברת המון, חוזרת שוב ושוב ומנסה בכל דרך.

מתי, בעצם, אני מרימה קול? כשאני לא בטוחה בסמכותי.

אבל מה קורה, לעומת זאת, כשאני מציעה ממתק? אני יכולה לדבר בנחת, כי שם ברור לי שאני "בסדר"...

מכאן נבין שסמכות אמיתית היא רכה. סמכות שקטה שנובעת מבפנים. זהו חוזק שלא זקוק למילים, כמו אצל רב גדול שאינו מרים קול, כי הסמכות הפנימית שלו ברורה. החינוך היחיד בבית הוא ללא מילים, כי המחשבה שעוברת לי באותו רגע בראש - היא היא התקשורת ביני לבין הילד שלי.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.