זוהי הדרך לחיים רצופים בניסים

ישנם אנשים מאורגנים, מאורגנים מאד... בתחילתו של כל יום הם יודעים בדיוק מה יהיה איתם, בחלוקה של שעות ואפילו של רבעי שעות. ישנם כאלה שהיומן שלהם מתמלא לחודש ואפילו לשנה מראש, הם אינם אוהבים הפתעות. וישנם "מומחים" אשר משנתם סדורה, ולכל עשור מחייהם כבר תוכנית משלו.

גם מי שלא משתייך לאחת מהקבוצות הללו, מתכנן לפחות את הכנסותיו מראש ככל האפשר. אין אדם שחובב הפתעות, ובעיקר לא כאשר רעייתו וילדיו עלולים להפוך לקרבנות אותה הפתעה לא רצויה.

מאידך, מסתובבים בינינו "בעלי אמונה", אנשים בעלי שיעור קומה רוחנית. ואשר בראשם עומדים עמלי התורה אברכי הכוללים משאת נפשנו. אנשים אשר בזים לתוכניות עתידיות, ומנהלים חיי רוחניות פורחים בעוד כלכלת העתיד מבחינתם מובטחת מאדון הכל, וכל תכנית לגביה על חשבון "עמלה של תורה" כמוה כעבודה זרה ממש.

גם בחז"ל אנו מוצאים לכאורה את שתי "ההנהגות". הגמרא (מנחות ק"ג ע"ב) מגדירה את מי שמזונותיו מובטחים לו "רק" לשנה מראש, כמי שחייו תלויים לו מנגד... בעוד שמי שפרנסתו מובטחת לו רק לשבוע "עולה" לדרגת "ופחדת לילה ויומם", ומי שמתפרנס בכל יום לאותו יום בלבד מוגדר כמי שאינו מאמין בחייו.

כך שמבחינה כלכלית, גם מי שמזונותיו סדורים לו לשנה מראש, מוגדר על ידי חז"ל כבעייתי, כאשר מנגד נמצא "בעל הקרקע" אשר מזונו מובטח לו גם בשנים הבאות, והוא המיושב כלכלית ונפשית. הגמרא (שם ע"ב) גם תולה בזה בין היתר את ההצלחה בלימוד ובמלחמתה של תורה.

מאידך, במדרש (דברים רבה ראה פ"ד) מציינים חז"ל כי הנפש והתורה נמשלו לנר, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז) מחד, "כי נר מצוה ותורה אור" (שם  ו', כ"ג) מאידך. "אומר הקדוש ברוך הוא לאדם: נרי בידך ונרך בידי, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ואם כיבית את נרי אני מכבה את נרך". מה שמחייב אותנו לשמור את נרו של ה', ומאידך על הנר שלנו – הלא היא הנפש על כל צרכיה ותהלוכותיה – ישמור הוא יתברך. ויתרה מכך, "אך ורק" בזה תלויה שמירת הנפש שלנו, וכל השקעה אחרת עלולה להיות בין מיותרת למזיקה.

מבחר מקורות בש"ס ובמדרשים נראים לכאורה כסותרים לעניין זה, ועד ללשונות הראשונים ובראשם הרמב"ם המפורסם (דעות פ"ה הי"א) דרך בעלי דעה וכו'. אולם יש דרך לאיחוד הדעות, ולחלוקה דווקא בין הנפשות הפועלות.

על דברי המשנה באבות (פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", מפרש רבינו יונה "כי מלאכת הצדיק מתברכת, ונפשו שמחה בחלקו". והתפארת ישראל (יכין שם) מוסיף שהמדובר הוא "כשפטור מדינא", ומשום כך "מדעביד שלא כדרך הטבע ומסר נפשיה אמצוה, מתעביד ליה ניסא שלא כדרך הטבע".

ללמדך ששתי ההנהגות קיימות וזמינות הן לכל אדם, האחת היא הנהגת הטבע למי שנוהג עצמו לפי דרך הטבע, ומשנתה הנהגה "ניסית" למי שנוהג למעלה מדרך הטבע.

וכביכול מניח ה' יתברך לכל אחד מהנבראים שתי אפשרויות הנהגה, הנהגה על פי הטבע והנהגה של ניסים, ומעניק לו את הזכות לבחור בין השניים. ועמלי התורה הלנים בעומקה של הלכה, ומסתפקים בגשמיות בתואר המבלבל של מי שאינו מאמין בחייו... הם אלו שבעצם זוכים להנהגה ניסית למעלה מדרך הטבע.

היפה עוד יותר בזה הוא, שבניגוד לאדם מן הישוב עליו נאמר "אם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו" (שבת ל"ב ע"א), הרי שלבן תורה חיי הנס הם חלק מהטבע וודאי שרק מוסיפים על זכויותיו.

בפרשתנו פרשת בהר (ויקרא כ"ה, כ'-כ"ב) נאמר צמד הפסוקים הבא: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".

ידועים על כך דברי בעלי המוסר (וכמה נביאים התנבאו בסגנון אחד), שדווקא קטני האמנה השואלים כך, "יזכו" לשילוש בגידול התבואה. מה שיגרום להם לצורך באחסון זמני נוסף, שינוע ותחזוקה של כמות גדולה יותר מכל שנה אחרת. בעוד שחבריהם המאמינים - שלא שאלו את אותה שאלה, אלא הלכו בתום ובבטח בהוראת ה' יתברך - יזכו לגידול שגרתי כמידי שנה, רק שהברכה תשרה בעיסה ובמעיהם, ואותה כמות שגרתית תספק את צרכיהם וצרכי בני ביתם למשך שלושת השנים.

כי חוק החיים אחד הוא, דרך הטבע להולכים בדרך הטבע, וחיים של נסים לעולים למעלה מדרך הטבע. ואשרינו שזכינו לנציגות נכבדה - שכזו של חיים חיי נס - גם בדורנו זה. נכיר, נייקר ונוקיר, ונזכה להידבק ולו במעט בדרכם ובחייהם "חיי הנסים".