אם אתם מכניסים הביתה תקשורת חילונית – תפנימו את הנזק הנורא שנגרם לילדיכם

כבר תקופה שאנחנו נמצאים במלחמת דעות לא פשוטה. זוהי מלחמה על המרחב הציבורי במדינה, על האווירה הציבורית, על התרבות ועל הזהות שלנו כעם. מדי כמה ימים יש מי ששולח אליי לינקים למאמרים רושפי שנאת-דת של רוגל אלפר, אורי משגב ושאר חבריהם ב"הארץ" - "תראה איך הם כותבים על היהדות ועל הדתיים!", יש מי שמזדעק בכל פעם מחדש. אבל את האמת? אותם כותבים בכלל לא מטרידים אותי. הילדים שלי, קרוב לוודאי, לא יקראו מאמרים טרחניים בעמודי הדעות של "הארץ". הם גם לא יגיעו לימי עיון שבהם יטיפו להם עד כמה החילוניות צודקת. אני גם לא חושש שיאיר לפיד ורון קובי ישפיעו עליהם. אני חושש הרבה יותר מהתרבות. ואסביר. 

קחו לדוגמה את מאבק הפונדקאות והנטיות, שרץ לאחרונה בכותרות. שטיפת המח הזו, ואני כותב זאת בכאב רב, הצליחה "לעבוד" על חלק מהאוכלוסייה. המסרים השליליים שטופטפו באותו קמפיין, וגם בקמפיינים שקדמו לו, הפכו סטייה מדרך הישר לדבר לגיטימי, אפשרי ומקובל. הם השיגו את שלהם, אבל על הדרך הם בלבלו מדינה שלמה, וכנראה שגם הכניסו לכמה צעירים מבולבלים כמה וכמה שיגעונות הזויים.

שוטפי המוח שמעוניינת במדינת-כל-חילוניה הם לא מהסוג המיושן והפרימיטיבי. בדיוק להפך. הם מתוחכמים פי כמה-וכמה מאיתנו, המאמינים בשמרנות, בערכי המשפחה וכמובן בערכי היהדות. כדי לקדם סטיות מהנורמה, הם יכניסו משתתפים כאלה לריאליטי בפריים טיים. כדי לעודד צעירים דתיים לצאת בשאלה, הם יסקרו באהדה בלתי מוסתרת עמותות שעוזרות לאותם צעירים מבולבלים. כדי לעזור לתפיסות חילוניות לצמוח, הם יתארו בזעזוע שיש מורים שלא מלמדים בבתי הספר את תיאוריית האבולוציה, ומעדיפים את השיטה ה"פרימיטיבית" כביכול של הבריאתנים. יש להם הרבה שיטות, יש להם הרבה אמצעי תקשורת ושיווק, ויש להם גם הבנה מצוינת, יצירתיות ואמביציה.

החינוך בא מהבית? לא לגמרי

זו כבר לא מלחמת דעות, זו מלחמת תרבות. וגם אם תמיד חשבתם ש"החינוך בא מהבית", התפיסה הזו הולכת ומאבדת אחיזה במציאות. ברור שחינוך ההורים חשוב. אבל בדור שלנו, כשההורים מבלים זמן איכות מועט ביותר עם הילדים, ממש ברמות של דקות ספורות ביום (לא כולל פקודות של "תסדר את החדר", "יאללה, מקלחות" וכמובן "די לשתות, צא מהמקרר ולך לישון!") - אז ברור שאת החלל החסר הזה ימלאו הסמארטפונים, פייסבוק, זמרים וכוכבי תרבות חלולים, אינסטוש, עיתונות חילונית ושאר מרעין בישין, שהאג'נדה שלהם, איך לומר בעדינות, היא לא בדיוק להכניס ערכים ואהבת תורה אלינו - ובטח שלא לילדינו. הקטע הוא שאותם כלי תקשורת באמת מושכים ומעניינים את הציבור הרחב. הם חיים על ויראליות ורייטינג, תוך פנייה למכנה המשותף הרחב ביותר.

(צילום: shutterstock)

באמת שקשה לי להבין הורים שנותנים לילד בן 12 סמארטפון פרוץ לכתחילה, מכניסים הביתה עיתונות חילונית, מסכימים לו לפתוח פרופילים בפייסבוק ובאינסטגרם, ועוד מצפים שהוא יישאר איכשהו דתי. תצאו מזה. המדיה של היום היא כבר לא "רגע עם דודלי" או מרקו שמחפש את אמא שלו. למדיה של היום יש אג'נדה מאוד אנטי דת. כעיתונאי שצמח בערוגות העיתונות החילונית, אני יכול לתת לכם אינספור דוגמאות למסרים תת-קרקעיים, שמשודרים אלינו על בסיס יומי ממש. זלזול ברבנים כדי לקעקע את מוסד ההלכה, דיבורים על הדתה כדי להשמיד כל סממן יהודי במרחב הציבורי, הצגת העולם הדתי והחרדי כחשוך ופרימיטיבי, קידום ערכי משפחה מעוותים והרסניים, תמיכה בהפלות ובהתבוללות מתוך נאורות כביכול, הצגת הרפורמים כזרם לגיטימי ו"שפוי", השנאת הציבור החרדי וכן הלאה.

הטור הזה לא נועד להגיד לכם מה לעשות ואיך בדיוק לחנך את הילדים (עשה טוב), אבל הוא בהחלט נועד לומר למה אסור לחשוף את הילדים (סור מרע). אסור להגיע למצב שבו הילד יראה את אבא שלו מתרווח בכורסה וקורא "ידיעות אחרונות" או "ישראל היום"; אסור לתת לילד טלפון עם יוטיוב פרוץ ולחשוב שהוא יצפה שם רק בשיעורי תורה או בסרטי טבע; וכמובן שאינטרנט פרוץ הוא הרסני, וסמארטפונים לילדים הם עיוות, וכמובן שטלוויזיה חילונית בבית היא אסון. אם אתם עושים את כל זה, מוטב שתחשבו מסלול מחדש. ואם אין לכם כוחות לחשב מסלול מחדש – אל תתפלאו אם הילדים שלכם יסטו מהדרך, במוקדם או במאוחר. החינוך בא מהבית, לא?