סיון רהב-מאיר: הלוואי שכולנו יחד היינו רוצים לדחות את האירוויזיון

1. נאמר שתאגיד השידור האירופי היה פותח יומנים ומבשר לנו שאירוויזיון 2019 או החזרה הגנרלית לקראתו צריכים להתקיים בישראל ב־2 במאי או ב־8 במאי. בתאגיד "כאן" היו פותחים יומן בצד השני של הקו, ומגלים שמדובר ביום השואה וביום הזיכרון. אין ספק שהתגובה הישראלית האוטומטית, בלי שום דיון או ויכוח, הייתה "לא" מהדהד. פשוט לא. אפשר לשער שהאירופאים היו משתדלים למצוא תאריך אחר, שמתאים למדינה המארחת. הרי אפשר לפתור את זה.

עכשיו בואו נדבר על השבת. לא, לא בכפייה, לא בכוח, לא בחוק, לא בעצבים. לא כי ליצמן מתחנן לנתניהו שיטפל בכך, והוא צריך לספור כמה אנשים עובדים בשבת, ואם הם יהודים. תדמיינו מצב שבו זה היה אכפת לכולנו. שזה היה הדגל שבו אנחנו מנופפים מול העולם. לא מתוך ויכוחים פוליטיים בין מגזרים, לא בהורדות ידיים, אלא כזהות משותפת. היה ברור לנו שאנחנו רוצים להציג לאנושות כולה את הפורמט הישראלי המנצח: יממה אחת שבה לא מקדשים את הכסף ואת הרייטינג ואת השואו ואת הבילוי, אלא שובתים. הרי חופים ושמש יש בעוד מקומות. גם שווארמה. כאן הייתה לנו אפשרות להראות לאורחינו תרבות אלטרנטיבית. לא מנותקת ורוחנית כמו במזרח, לא הישגית וחומרית כמו במערב, אלא אחרת. זו אומה ששישה ימים בשבוע יוזמת ומפתחת ועובדת ומשתדלת, אבל יום אחד בשבוע מרפה. אפילו בעיר ללא הפסקה יש הפסקה. אז, אגב, לא צריך היה להדיר זמרים כמו עומר אדם ולהקת "שלוה", שלא הסכימו לחלל שבת.

בעודי שומעת כאן בארץ על "משבר השבת" סביב האירוויזיון, פנתה אלי ד"ר רות קבסה אברמזון, מייסדת מיזם "שבת UNPLUGGED", פרויקט להתנתקות מהמסכים בשבתות. היא נמצאת כעת בטיול בספרד מטעם המיזם, ובמהלך סיור בארכיון הלאומי זכתה הקבוצה לראות מקרוב פרוטוקולים של חקירות האינקוויזיציה.

"לא תיארתי לעצמי שיש דברים כאלה", אמרה. "לא לכל מבקר נותנים להסתכל במסמכים האלה. מתברר שהם תיעדו בדיוק מה שאלו, על מה חקרו את היהודים ובמה האשימו אותם. התיעוד כל כך אובססיבי, שגם העינוי עצמו וגם זעקות הכאב מתועדות: 'עקרו עין לנחקר, הוא צעק איי'. ראינו מקרוב את פקודת הגירוש של היהודים, ונתנו לנו לעלעל בשלושה תיקי חקירה של גבירות יהודיות, מקרוב. זה היה כל כך מרגש".

ואלה הממצאים שראתה שם: "הנאשמת הראשונה היא מריה אשת פדרו דיאס די וילי ארוביה. היא הואשמה בכך שהיא מנקה את הבית לכבוד שבת ונחה בשבת. היא קיבלה את אות הקלון של הממלכה, והצליחה לצאת לבסוף מהחקירה 'בעונשים קלים', כלומר לא נשרפה על המוקד. השנייה היא מריה גונזלס אשת פדרו די וילי אריאל. היא הואשמה בכך שהיא מבקרת קרובי משפחה בשבת, הועלתה על המוקד ונשרפה. השלישית היא מרי דיאס, היא הואשמה בכך שחגגה חגים יהודיים, הטבילה כלות יהודיות במקווה בליל הכלולות שלהן ועוד עבירות 'חמורות' כאלה. היא הצליחה לברוח שבועיים לפני המשפט. משנמצאה אשמה, שרפו בובה בדמותה על המוקד. זו הייתה השיטה כאן. קראנו דף אחרי דף. מתברר שהלב הפועם של האנוסים היה השבת. הם האמינו בכל נפשם בכוח המטהר שלה. גם אם לא הייתה להם שום אפשרות לקיים שום מצווה ולחגוג שום חג, גם אם הכריחו אותם להתנתק מכל סממן יהודי, השבת שהגיעה טיהרה אותם מכל מה שדבק בהם במהלך השבוע. לא נשארה עין יבשה בחדר בזמן האזכרה המאולתרת שעשינו לנשים האמיצות האלה".

השבת דרשה מסירות נפש בעידן של רדיפות. בעידן פתוח, שבו הכל מותר וחופשי ואף אחד לא רודף אותך, היא דורשת מסירות נפש מסוג אחר. שאלתי את ד"ר קבסה אברמזון איך נראה לה משם פולמוס השבת בישראל. "מפליא אותי איך אנחנו משליכים כלאחר יד נכסים שאבותינו ואמותינו מסרו את נפשם עליהם. אבל אני גם מפנימה פה את הכוח של הדברים הפשוטים - לנקות את הבית לכבוד שבת, לנוח בשבת, להיות עם האהובים עלינו".

2. ד"ר מוטי שלם נפטר השבוע, בגיל 66. שלם היה שם נרדף להוראת שואה, בצה"ל ובחברה האזרחית. הוא הקים את בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם" וניהל אותו במשך 13 שנים. הנה אחד הפוסטים האחרונים שפירסם, ערב יום השואה, שבועיים לפני שנפטר: "זוהי בקשה מעיתונאים, עורכים, אנשי מדיה, צלמים וכותבים: בקרוב נוצף באלפי כתבות, מאמרים, אזכורים, סרטים ותמונות הקשורים ליום השואה. עשו טובה, למען השם. רדו מהסיפור על ניצולי השואה העניים והרעבים, המעוות את התמונה האמיתית. מספיק עם הטרנד המסולף הזה שהפך בשנים האחרונות ללב הסיפור על ניצולי השואה בישראל. הסיפור ההרואי, המפעים, הכמעט בלתי ייאמן על ניצולי השואה וקליטתם בישראל הוא הסיפור האמיתי. ניצולי השואה עשו דרכם בחזרה אל החיים בשיקום עצמם, בהקמת משפחות, וביכולתם להצליח כלכלית ומקצועית בכל תחומי חייה של מדינת ישראל בראשית שנותיה. זהו סיפור לא רק על השתלבותם, אלא על נטילת ההובלה וההשפעה המכרעת שלהם על עולמות המשפט, הכלכלה, האקדמיה, הרפואה, הביטחון ומה לא בעצם. זה הסיפור".

חשבתי על סבתא שלי, סבתא עדה, ניצולת ברגן־בלזן שהפכה כאן למורה להתעמלות. זה בדיוק הסיפור שלה. וכך ממשיך שלם: "אבא קובנר כתב על דור הניצולים: 'לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, וגם אז אולי הם היו הכי הומניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם'. סיפור ניצולי השואה בישראל איננו סיפור של מסכנות, דלות וחידלון. זהו סיפור של הצלחה פנומנלית, של שיקום מדהים, של בחירה בחיים, של הקמת משפחות ושל בניין העם והארץ. זה מה שצריך לספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בעוני ובזקנים עריריים צריך לטפל כל השנה. הניחו לנו מהעניין הזה השבוע".

למילים האלה צירף תמונה של כרזת פרסומת מראשית שנות ה־50: ניצול שואה, הנושא מספר ממחנה אושוויץ על זרועו, קוטף תפוזים. כשהסתכלתי בתמונה עלתה בי תחושה מוזרה. לא זכור לי שראיתי ניצול שואה צעיר כל כך ופעיל כל כך. ואז הבנתי בדיוק למה שלם כתב את מה שכתב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".