פרופ' אורבך: "היה לי ברור שלפי החוקים הבסיסיים של הטבע, יצירה ספונטנית של חיים איננה אפשרית"

בשנת 1952 נולדתי בארץ להורי, ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, שני גיבורים אמיתיים.

אמי, עליה השלום, איבדה את כל משפחתה בשואה, והגיעה לארץ חסרת כל לאחר שביתת הרעב המפורסמת בנמל "לה-ספציה" באיטליה, שהצליחה לשבור את חסימת גבולות הארץ הבריטית בפני פליטי השואה. אבי אף הוא איבד בשואה את רוב משפחתו, ניצל בנס מצעדת המוות הידועה לשמצה, היה פעיל בארגון ההעפלה לארץ, נתפס על ידי הבריטים ובילה במחנות מעצר בקפריסין ובעתלית. הוא השתחרר לחופשי ממש ערב מלחמת השחרור, ומיד מצא עצמו בתוך מלחמה חדשה. הורי גדלו במשפחות דתיות, אך זוועות השואה שחוו גרמו להם למשברים גופניים, נפשיים ורוחניים. הם איבדו את הקשר לילדותם ולנערותם, והתנתקו משמירת תורה ומצוות.

לניתוק מחיי תורה תרמה לא מעט גם החברה החילונית שבה השתלבו כשהגיעו לארץ. למרות כל אלה, הם נשארו בעומק ליבם אנשים מאמינים. בבית שבנו בארץ, לאחר שניערו את חורבות נעוריהם, נשמרה מסורת מסוימת שכללה כשרות וקידוש שבת וחג. הורי הנחילו לנו כערכי יסוד את אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל.

גדלתי ברמת גן החילונית, למדתי בבתי הספר "עתיד" ו"בליך". הייתי חבר פעיל מאוד בתנועת "הצופים", שהשבט הרמת-גני שלה היה הגדול והפעיל בארץ.

לא אוכל לדבר סרה במורי בבתי הספר שבהם למדתי. רובם ככולם היו אנשים אידיאליסטים שראו במקצוע ההוראה אתגר. בניגוד למצב השורר היום במערכות החינוכיות במדינה, נראה לי שמורי אהבו את מקצועם והיו גאים בו. אולם הם היו דור שני או שלישי למה שקורים "השכלה", ולכן הערכים שגדלנו עליהם בבתי הספר, בתנועות הנוער וכמובן דרך התקשורת והאווירה הכללית מסביב, היו חילוניים.

גדלנו בצל זיכרונות השואה, כאשר השקפת העולם השלטת הייתה כדלהלן:

עם ישראל הדתי נטבח בשואת אירופה, לא עזרה לו שמירת התורה והמצוות, לא עזר לו החיבור לברית עם הבורא, ולכן אין עוד שום מחויבות לכבלים הדתיים של העבר. מדינת ישראל החילונית, בעלת יכולת ההתגוננות העצמית, כביכול - היא היא התשובה של עם ישראל לשואה. ככל שגדלתי במערכת החינוך החילונית, נתווספו להשקפת העולם הזאת מרכיבים נוספים:

עם ישראל במדינת ישראל המתחדשת הוא חלק מהעולם המודרני, המתקדם. כל הדתות הן למעשה נחלת העבר, הומצאו על ידי אנשים אינטרסנטיים מסוגים שונים ונועדו לעולם עתיק ופרימיטיבי. לאדם המודרני לא אמורה להיות שום מחויבות הגיונית לדתות שנוסדו בתקופות קדומות, ונועדו כביכול להתאים לחברות הפרימיטיביות והאנאלפביתיות שחיו לפני אלפי שנים.

המדע המודרני מוכיח כביכול שבריאת יש מאין, כפי שטוענות חלק מהדתות, איננה הכרחית. הצומח והחי התפתחו בשלבים, כפי שמתווה תורת האבולוציה המפורסמת, ללא שום יד מכוונת. החינוך ה"מדעי" בארץ ישראל, כמו ברוב העולם ה"מתקדם", מכוון לאמונה עיוורת בתפיסת עולם אבולוציונית, שאלו עיקריה:

חומר דומם יכול להפוך במקרה, ללא שום תכנון מראש ו/או יד מכוונת, לצומח ולחי. במילים אחרות – אדמה + אויר + מים + שמש + זמן רב, יכולים ליצור חיים באופן ספונטני.

כך או אחרת התפתחו יצורים חד תאיים בעלי צופן גנטי. במעבר מדור לדור יש תמיד טעויות העתקה, מוטציות בלעז.

הטעויות המקריות האלה ממוינות על ידי הסביבה מאליהן. ליצורים שעברו מוטציות גנטיות "טובות" מבחינת שרידות ורבייה מהירה, הסביבה נותנת עדיפות בקיום. וכך, לאורך מיליוני ואולי מיליארדי שנים, הפכו חיידקים למושבות, מושבות התפתחו ליצורים פרימיטיביים ויצורים פרימיטיביים הפכו ליצורים משוכללים כמו בני אדם, והכל במקרה!

אין יד מכוונת ואין תכנון מראש. לכן, בעולם ה"אמיתי", ה"נכון" על פי תפיסת המדע המודרני הכל יכול, אין שום צורך באלוקים.

תפיסת העולם האבולוציונית (ההתפתחותית) היא גורפת. המין האנושי מתפתח כל הזמן מפרימיטיבי למשוכלל. עובדה: איפה אבותינו הקדמונים ואיפה אנחנו, ברוכי המדע והטכנולוגיה. בעצת האנשים הקדמונים המסכנים המציאו את הדתות ואת האלוקות, כמו גם כל מיני אמונות "טפלות" באשר להישארות הנפש לאחר המוות, כדי להתמודד נפשית עם איתני הטבע ועם תופעת המוות.

בבתי הספר התיכוניים, וכל שכן באוניברסיטאות, מתייחסים בזלזול רב לכתבי הקודש של עם ישראל: התורה ודאי לא באה מאלוקים, הנביאים ודאי לא ניבאו באמת בשם ריבון עולם, וכל התנ"ך כולו הוא לכל היותר יצירה ספרותית, היסטוריוסופית, שבאה להחדיר בעם ישראל השקפת עולם דתית. לפי התפיסה האקדמאית, לא היו באמת תופעות התגלות ונבואה כפי שמנסה התנ"ך להציג. במילים אחרות, יש לשלול בבוז את הטענה המופיעה בתנ"ך לאורכו ולרוחבו, שיש לכאורה ברית בין בורא עולם ועם ישראל. אדרבא, עם ישראל הוא עם ככל העמים, שדווקא השקפת עולמו הדתית המיטה עליו אסונות לא מעטים.

השקפת העולם הזו הונחלה לנו במלוא העוצמה בשנות נעורינו.

יש לציין, שלקראת היותי בר-מצווה, דאגו הורי למצוא לי מורה שילמד אותי להגיד את ההפטרה בטעמים ולברך את ברכות התורה בבית הכנסת. אבי קנה לי תפילין, והלכנו בוקר אחד להניח אותם במסגרת תפילת שחרית חד פעמית. אני זוכר היטב שבתקופה זו שבה התכוננתי להצגה הגדולה בבית הכנסת פיעמו בי רגשות דתיים. ביקשתי מ"המורה להפטרה" שילמד אותי דינים, ואפילו הפצרתי בו כמה פעמים. הוא התחמק, כמובן, מבקשותי. מן הסתם לא רצה ליצור קונפליקטים(...).

עם השנים, השקפת העולם החילונית שלפיה גדלנו כולנו, מסמסה אצלי כל רגש דתי שפיעם בי בגיל שלוש-עשרה. מבית הספר התיכון הרמת-גני היוקרתי, בוגר מגמה ריאלית במחזור תלמידים מצוין, יצאתי חילוני גאה, מנותק למעשה מכל מחויבות יהודית, בוטח בהשקפת עולם "נכונה" המבוססת על המדע ועל הקדמה האנושית.

עשיתי שירות צבאי קרבי בסיירת "גולני" היוקרתית, ולאחר מכן עברתי קורס קצינים. השירות בסיירת "גולני", מוקף בחברי קיבוצים (הייתי עירוני מושפל במיעוט), עזר עוד יותר להרחיק אותי מכל רגש מסורתי. ראיתי מסביבי לא מעט בחורים שהגיעו לצבא כשהם דתיים והתפרקו בצבא לחלוטין מהמסורת שעמה הגיעו.

לאחר קורס קצינים נשארתי כשנה בבית הספר לקצינים בתפקידי הדרכה, ואז פרצה לפתע מלחמת יום הכיפורים. מדובר היה ברעם ביום בהיר. עד לפני המלחמה, הייתה בצבא אווירת שאננות מוחלטת. כשלושה שבועות לפני המלחמה, הגיע קצין בכיר להרצאה חגיגית בבית הספר לקצינים, ובה פרש תכנית לקיצוץ צה"ל בשליש לפחות, כולל קיצור השירות הצבאי הסדיר, והסיבה לכך - אין לנו אויבים... כולם נמוגו מפנינו... צה"ל הוא הצבא השלישי בעולם בעוצמתו, אחרי ארה"ב ורוסיה, ויכול לכבוש כמעט כל מקום... האזנתי לו משתומם. הרי בין בית הספר לקצינים במצפה רמון, ובין תעלת סואץ, הגבול דאז עם מצרים, משתרע מדבר ריק, ומעבר לתעלת סואץ ממוקמים מערכים של מאות אלפי חיילים מצרים בצבא סדיר ערוכים לקרב! מהיכן השחצנות הזו?

ואכן, שלושה שבועות לאחר ההרצאה המגוחכת הזו, שכבתי רועד מקור ומפחד, בשוחה ב"מעבר הגידי" בסיני, עם כלי נשק נגד שריון עלוב שקיבלתי (רכש מעיזבונות מלחמת העולם השנייה!) מול הצבא המצרי, שחצה בהמוניו את תעלת סואץ מערבה. מלחמת יום הכיפורים גרמה לי זעזוע נורא, שניפץ למעשה את כל הביטחון שהיה לי במדינת ישראל החזקה, הבוטחת, שגורלה בידיה. במהלך המלחמה הזו חציתי את תעלת סואץ מערבה, נלחמתי במבואות איסמעיליה והייתי בסכנת חיים ממשית.

לאחר המלחמה חזרתי לחטיבת "גולני" כקצין. עברתי את "מלחמת ההתשה" שנפתחה ברמת הגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים, והשתחררתי מהשירות הסדיר כקצין בקבע במרומי החרמון הסורי.

נוצר קשר עז ביני ובין משפחות חברי שנפלו במלחמה, מי בצפון ומי בדרום. בכיתי עד בלי די יחד עם האימהות השכולות. הצער על אובדן חברים טובים והחיבור לצער האין סופי של ההורים השכולים חרצו בנפשי פצעים עמוקים. מיד לאחר המלחמה התחתנתי עם שרה, אותה הכרתי מילדות, למדנו יחד במגמה הריאלית ב"בליך", והקמנו משפחה.

חברי הילדות שלי מרמת גן וחברי ל"סיירת גולני", יצאו לטיולים בעולם הגדול ופתחו בעצם את הצירים לדרום אמריקה ולמזרח הרחוק. הם התחילו את ה"מסורת" המפורסמת של טיולי השחרור של בוגרי צה"ל למיניהם. רובם לא חסכו את חיציהם השנונים מחברם ה"ממוסד", (למשל מאחורי הגלויות הצבעוניות ששלחו אלי מכל מקום אקזוטי שאליו הגיעו)....

התחלתי ללמוד כימיה, המקצוע האהוב עלי מלימודי התיכוניים, באוניברסיטת בר-אילן, בעיקר עקב הקרבה לבית. מהר מאוד גיליתי שהתמזל מזלי בבחירה זו. יחד עם זאת, שנות לימודי היו קשות מאד עקב עול שירות המילואים. הייתי סמ"פ בגדוד חי"ר, ונקראתי בכל סמסטר לכמה שבועות שירות בצבא, ובמשך כל תקופת הלימודים הייתי במרדף מתמשך אחרי חומר הלימודים שהייתי צריך להדביק, עקב החיסורים הרבים.

אף על פי כן הצלחתי בלימודי. המשכתי בלימודי תואר שני ושלישי, ואת כל אלה גמרתי בהצטיינות. במקביל ללימודי תואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן השלמתי לימודים מלאים לתואר ראשון בהנדסה כימית ב"טכניון". גם את לימודי אלה סיימתי בהצטיינות.

הלימודים במחלקה לכימיה באוניברסיטת בר-אילן היו חוויה טובה מתמשכת. מדובר במחלקה שהצטיינה תמיד ברמת ההוראה שלה. מוריי במחלקה היו מדענים מצטיינים וחריפים ויחד עם זאת שומרי תורה ומצוות, שחלקם עסקו בלימוד תורה אינטנסיבי והוראת יהדות במקביל לעבודתם האקדמית. הם הקפידו לשדר סובלנות, יחס חיובי וחברי לתלמידים, ויצרו אוירה של פתיחות ותקשורת טובה, תוך הקפדה על מחויבות מוחלטת לשמירה על הרמה המדעית הגבוהה ביותר. תקופה זו שינתה לחלוטין את יחסי ליהדות (שהיה, כאמור, שלילי למדי).

במהלך שנות לימודי הכימיה באוניברסיטה אירעה עוד התפתחות חשובה שהשפיעה עלי עמוקות. היה עלי לפרנס משפחה גדלה והולכת (היינו הורים צעירים לשלושה ילדים). לצורך כך ניצלתי את עברי כקצין סיור ופניתי להדרכת טיולים. הסכימו לקבל אותי לגוף שנקרא "מרכז הסברה" בתנאי שאוכיח שאני יודע היסטוריה וגיאוגרפיה ברמה המתאימה להדריך קבוצות ישראליות הבקיאות בחומר. כדי לקבל את העבודה הזו הסתגרתי שעות ארוכות עם ספרי היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה כללית ותנ"ך. הצלחתי לעבור את הבחינות, ובמהלך כל לימודי, בתיאום עם המנחה שלי ללימודים לתארים מתקדמים, הדרכתי יום בשבוע סיורים וטיולים, וכך יכלה משפחתנו להתקיים מבחינה כלכלית.

העיסוק האינטנסיבי בתולדות עם ישראל כמבוגר, ולא כאילוץ של תלמיד תיכון החייב ללמוד היסטוריה לבחינות בגרות, עזר לי לראות תמונה כוללת. היה לי ברור שלעם ישראל יש ייעוד, ושהקשר שלו לארץ ישראל איננו קשר רגיל בין עם לטריטוריה. חלחלה בי יותר ויותר תחושה שלתולדות עם ישראל על כל תלאותיהן, יש יד מכוונת.

השנים שבהן הייתי נתון במחקר ובלימודים לתואר השלישי, כשבמקביל למדתי ב"טכניון" בפקולטה להנדסה כימית ועסקתי גם בידיעת הארץ, היו מכריעות מבחינת גיבוש השקפת עולמי.

מדובר היה בלימוד האינטנסיבי ביותר האפשרי. בלימודי הדוקטורט נגעתי כמעט בכל שטחי הכימיה, תוך הכרות הולכת ומעמיקה עם הכימיה המופלאה של החיים. ב"טכניון" השתלמתי בהנדסה, תוך הכרות מעמיקה עם תחום חשוב ביותר של המדע המודרני – תרמודינמיקה. תחום זה, שלצערי מעט מדענים באמת מבינים אותו, מתווה את החוקים היסודיים שעל פיהם פועלת הכימיה (יצירת החומרים השונים למיניהם).

הספר ''60 גיבורים''

ככל שלמדתי יותר, כך התברר לי שהכימיה של החיים - פוטוסינתזה, תהליכי צמיחה, הארגון הפנימי של כל תא חי ויחסי הגומלין המורכבים (ברמת המולקולות) המאפשרים ומזינים את תופעת החיים - לא יכלה להתפתח במקרה. היא גאונית מידי, מתוכננת מידי לפרטי פרטים מכדי להיות מקרית. כל עלה של דשא שאנו דורכים עליו כמה פעמים ביום בלי לשים לב, הוא תשלובת מפעלים (זעירים) כימית מפוארת ומתוחכמת, ששום תשלובת כימית תעשייתית מעשה ידי אדם לא יכולה להתחרות בה מבחינת יעילות, אפס ליקויים ותכליתיות. היה לי ברור שלפי החוקים הבסיסיים של הטבע, יצירה ספונטנית של חיים ללא יד מכוונת וללא תכנון מראש איננה אפשרית.

החוויה המדעית החשובה ביותר שלי בשנות לימודי הייתה התפעלות. התפעלות מהאיזון העדין שמחזיק את החלקיקים האלמנטריים באטום, את האטומים בתרכובות, את גרמי השמים בחלל (כשקיים כוח גרביטציה עולמי שאמור לכנס אותם יחד), ובעיקר התפעלות מהמהלכים הכימיים הגאוניים שיוצרים ומתַחזקים חיים.

לאמיתו של דבר, הפרסים היוקרתיים ביותר בכימיה ניתנו לאנשים שהצליחו לחקות ייצור של חומרים טבעיים, מה שכל עלה או פקעת של צמח יודעים לעשות בדייקנות ובאמינות מוחלטות.

התברר לי שלא רק שהמדע איננו סותר אמונה, אלא אדרבא, המדע המודרני הינו הכלי היפה ביותר של האנושות שניתן על ידו להתפעל מהבריאה. העבודה המדעית נותנת בידי אדם כלי התבוננות מדויקים ורבי עוצמה. בעצם, אי אפשר להבין את העולם ללא כוח עליון בורא ומכוון. להפתעתי גיליתי שאינני יוצא דופן בכך שגיליתי את אלוקים דרך המדע. קדמו לי גדולי המדענים - אבות המדע המודרני: אייזיק ניוטון - אבי הפיסיקה הקלאסית, מקס פלאנק וארווין שרדינגר - אבות הפיסיקה המודרנית, לואי פסטר - מאבות הרפואה המודרנית, מייקל פאראדיי - אבי האלקטרוכימיה, ועוד ועוד.

הסתבר לי שדעת הקהל המערבית המודרנית הכללית נתונה לדיסאינפורמציה רבה באשר להבנה אמתית של תוצאות המחקר המדעי. השקפת העולם האבולוציונית (דת המקריות) השתלטה על דעת הקהל המודרנית לחלוטין.

לעומת זאת, בכל האמור אלי, כתוצאה מהעיסוק האינטנסיבי שלי במדע והתובנות שאליהן הגעתי, התיאוריה הזו קרסה לחלוטין.

במקביל להבנה שהעולם מכוון על ידי כוח עליון, הגעתי לתובנה (מהעיסוק בידיעת הארץ) שגם תולדות עם ישראל מכוונות על ידי כוח עליון. התחלתי לחפש שורשים.

חיפושי השורשים שלי התמקדו למעשה בשאלה יסודית אחת, שאותה התחלתי להפנות לכל דתי שנקרה בדרכי: תורה מן השמים? מנין לך? אדם דתי, אפילו פושר ביחסו לתורה, סוחב על גבו עול תורה ומצוות שלאדם חילוני נראה מבחוץ כמשא כבד שלא ניתן לשאתו (שמירת שבת, תפילות, טהרת המשפחה, חגים ועוד ועוד). מנין לאדם דתי שהוא עושה דברים נכונים? מי המציא את כל הדינים, המצוות, ההקפדות, הדקדוקים? ומדוע זה מחייב? ומי אמר שמה שהיה רלוונטי לפני אלפי שנים נכון גם להיום? איך מתעדכנים?

את התשובות לא קיבלתי ברמת גן שבה התגוררתי וגם לא באוניברסיטת בר-אילן, אלא דווקא בבני ברק. הגיע תור הסיעתא דשמיא. כנאמר: "פתחו לי פתח כפתחה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם...".

הגיע ערב חג השבועות, וילדי הגן של בני בכורי בן השלוש ערכו עם הגננת ביקור בבית הכנסת השכונתי ברמת גן, לכבוד חג מתן תורה, על פי תיאום מראש. הגבאי פתח בפני הילדים את ארון הקודש והראה להם ספרי תורה. בני יובל התרגש מאד, ומאן לזוז מארון הקודש. הגבאי פייס אותו והזמין אותו לבקר בבית הכנסת בשבת, והבטיח לו שיראה לו איך מוציאים ספרי תורה ואף פותחים אותם וקוראים בהם.

בני חזר הביתה נפעם, וביקש ממני לקחת אותו בשבת הקרובה לבית הכנסת. מאחר שהייתי כבר בתקופת החיפושים והשאלות, לא הרגשתי התנגדות עזה מידי לבקשה המפתיעה. ביקרנו באותה שבת בבית הכנסת, ובעקבות הביקור הזה באו ביקורים נוספים. בעצם התחלנו להופיע באופן קבוע בשבת בבוקר בבית הכנסת. רב בית הכנסת בשכונת "נווה יהושע" ברמת גן, הרב אריה רוטשטיין מבני ברק, היה מכתת מדי שבת את רגליו כמה קילומטרים הלוך וחזור, כדי להפיח רוח חיים במקום ולרומם אותו. חלק מדרכו הארוכה חזרה לבני ברק חפפה לדרך לביתי, וכך, כמעט דרך קבע, עשינו כברת דרך ביחד מדי שבת, והתיידדנו.

בימים ההם, תחילת שנות השמונים, נפל דבר בישראל: התחילה תנועת תשובה מפתיעה למדי. טייסים, אמנים, אנשי בידור ואפילו מדענים התחילו לשנות את אורח חייהם החילוני ולקבל על עצמם עול תורה ומצוות. מן הסתם, הזעזוע שעבר כל היישוב היהודי בארץ ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים יצר אווירת חשבון נפש שהביאה אצל לא מעט אנשים טובים מישראל למהפך רוחני. ראשי עולם התורה דאז, הרב שך זצ"ל, הרב יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, הרב חיים שמואלביץ זצ"ל ואחרים, זיהו את שינוי האווירה ואת הרצון והפתיחות של אנשים רחוקים מיהדות לשמוע, והורו לתלמידי חכמים רבים לצאת אל "העם שבשדות" ולעסוק בקירוב רחוקים. וכך נרתמו מאות משפחות בריכוזים החרדיים, למשימות אירוח וקירוב.

הרב רוטשטיין הציע לי לעשות שבת בבני ברק, עם משפחתי, אצל תלמיד חכם חשוב שנרתם למשימת קירוב רחוקים. הרעיון נראה לי הזוי לחלוטין. לעשות שבת בבני ברק? הרי זה עבורנו כמו לחצות את נהר הסמבטיון... איכשהו, אשתו של אותו תלמיד חכם, הרב יהושע איתמר מבני ברק, יצרה קשר עם אשתי, והקשר הזה הוביל אותנו לפגישה מרובעת, פנים אל פנים, בערב של אמצע שבוע בבית הרב איתמר בבני ברק.

נכנסנו לחדר עמוס לעייפה במאות ספרים, שניכר בהם שאינם מונחים שם לקישוט. לא עברו דקות רבות ושלפתי את שאלת המחץ: רבי, האם אתה יכול להוכיח לי שיש תורה משמים? הרב איתמר השתתק, חשב ארוכות וענה לי: כן!

בתשובה הזו היה משהו משכנע מעבר למילים. הרב איתמר הדגיש שאין מדובר כאן בשליפה מן המותן או במצגת משכנעת, אלא נדרש לימוד שיטתי ועקבי. להצעתו, התחלנו ללמוד בקביעות תורה (פרק "המפקיד", במסכת בבא מציעא, תלמוד בבלי) מדי שבוע. לימוד התורה השיטתי, למרות שמדובר בעניינים התלושים ברובם מהמציאות היום יומית שלי, פתח לי שערים. יותר ויותר התברר לי שהתשובות לשאלותי הנוקבות אינן רק פילוסופיות. כדי להבין יהדות, כדי להתחבר לאמת של התורה, צריך לעשות. בדיוק כפי שנער הופך להיות חייל קרבי מיומן על ידי אימונים שיטתיים, כך חיבור אדם מישראל ליהדות כרוך בעשייה.

הרגשתי צורך פנימי להילחם על השבת. כפיתי על משפחתי (תוך חיכוכים לא מעטים עם אשתי וקרובי משפחתי למיניהם) שמירת שבת. במשך חודשים הייתי נתון בקרב על השבת, כשאני נלחם לכבוש מעוז אחר מעוז: אי נסיעה בשבת, ביקור בבית הכנסת לא רק ביום אלא גם בליל שבת עם הילדים, פלטת שבת ואוכל המוכן מבעוד יום, הימנעות משימוש פעיל בחשמל, ועוד ועוד. הכיפה הייתה מונחת על הראש בכניסת השבת ומתקפלת חזרה לכיס בצאת השבת. העשייה היהודית הזו והלימוד השיטתי משכו אותי לעשות עוד ועוד.

הרגשתי צורך לכבוש עוד מעוזים, לא רק בשבת אלא גם בימי חול. תפילה, תפילין, ברכות...

הרב איתמר חיבר אותי לישיבת "נתיבות עולם" שבה התחלתי ללמוד, וכן עם ארגון "ערכים".

יש לציין, שבכל התקופה הזו – תקופת ההתחברות, הייתי בשלהי לימודי לתואר שלישי ולקראת סיכומם. העבודה המדעית-אינטלקטואלית, לימוד התורה והעשייה היהודית - החיבור לשמירת מצוות, הקשר עם תלמידי חכמים בבני ברק והשיח והידידות המתמשכים עם מוריי באוניברסיטת בר-אילן, כל אלה חברו יחד למסכת שלמה של תובנות.

קיבלתי תשובות לשאלות שלי. הבנתי שאנו, עם בני ישראל, מחוברים בברית עמוקה עם בורא עולם, והבנתי גם יותר ויותר שהעשייה היהודית, שאליה אני נלחם להתחבר, רלוונטית לחלוטין לימינו אלה. בורא עולם דאג לתת לנו תורה שתתאים לכל מציאות. העיסוק בשמירת מצוות התורה לא סותר כהוא זה את עבודתי היום יומית בחזית המדע.

אף על פי שבראשית המהפך הדתי שסחף אותי, אשתי נשארה קצת מאחור, הפער בינינו נסגר מהר מאוד.

אשתי מעצם טבעה הינה אדם רוחני, בעלת יכולת הקשבה נדירה לאחרים אבל גם לעצמה. ההתלבטויות השכליות שלי לא כל כך עניינו אותה, אבל העקביות שלי וההכרות עם עולם התורה סחפו אותה. אני זוכר מקרה שבו חזרנו יחד עם הרב איתמר ואשתו מאירוע כלשהו וראינו את שלל האורות שבקעו מישיבת פוניבז' בשעה שתים עשרה בלילה. שאלתי את הרב איתמר מדוע יש שם כזה בזבוז חשמל, למה משאירים אור מיותר בשעה מאוחרת כזו בלילה?

הרב איתמר לא התבלבל, ופקד עלי: "בוא ניסע, נעשה מעשה ונכבה את האורות המיותרים!".

עלינו לגבעה, נכנסו לישיבה וחטפנו שוק: האולם המרכזי שקק חיים. מאות בני נוער בשנות העשרה דנו בזוגות בשצף קצף מול ספרים פתוחים. היה זה מחזה מרהיב עין. בכל הארץ,  בשעה זו של אחרי חצות, אנשים הולכים לישון, וכאן - אמצע היום... שנינו התפעמנו, אבל אשתי עברה חוויה עמוקה במיוחד.

הגענו למסקנה שהחיבור ליהדות לא אמור להפריד בין בעל לאשתו אלא לחבר ולחזק את הקשר הרוחני והנפשי. אם חס וחלילה תהליך חיבור לשורשים גורם לפירוד - הרי סימן שהשבר היה קיים עוד מקודם.

ילדינו הגדולים, יובל והילה, היו כבר בני חמש וארבע כשהפכנו בפועל לדתיים, והשתלבו להפליא בתהליך הזה. כפי הנראה יש לילדים היכולת הרוחנית להתחבר לקדושה, גם אם אינם מבינים את מלוא המשמעות בשכלם.

בחנוכה תשמ"ג השתתפנו בסמינר של ארגון "ערכים". הייתה זו חוויה רוחנית ואינטלקטואלית שאותה לא נשכח לעולם.

אשתי ואני התחברנו בסמינר הזה לדברים שונים בתכלית.

עבור אשתי הסמינר סיפק חוויות רוחניות וחברתיות מיוחדות. למשל, בשבת לאחר התפילה, במהלך הסעודה, התחלנו לרקוד. שמנו את כל הילדים במרכז המעגל ורקדנו מסביבם, תוך שאנו שרים בהתלהבות "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..." אשתי התרגשה עד דמעות, כי הבינה באותו רגע שהקשר האמיתי בין אבות ובנים הוא הקשר הרוחני הנמסר בשלשלת מאב לבן, והמעביר את הרצף מההתגלות ההיסטורית במעמד הר סיני עד סוף כל הדורות.

עבורי, הסמינר עזר לגבש סופית את התובנה שאכן ניתן להגיע בדרך הגיונית ועל ידי סדרה של הוכחות נסיבתיות למסקנה שתורת ישראל היא מסמך על-אנושי שבא מבורא עולם, ולא חובר בידי כל מיני הוזים במהלך הדורות, כמו שנטען באקדמיה על ידי אנשי "ביקורת המקרא". במילים אחרות, ניתן להגיע ליהדות גם דרך השכל. גם אנשים שכלתניים שחייהם אינם מנווטים על פי הרגש, אם יבדקו את כל העובדות - יגיעו למסקנה שלעם ישראל יש ברית מחייבת עם הקדוש ברוך הוא.

האפשרויות להגיע ליהדות "דרך השכל" נידונות בספרי יסוד ביהדות: ספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי, "דרך השם" של הרמח"ל, "חובת הלבבות" של רבנו בחיי ו"מורה נבוכים" של הרמב"ם. למעשה האפשרות הזו מחויבת המציאות, שהרי לכל אדם באשר הוא יש חופש בחירה, כך שגם ליהודי הרחוק והמנותק ביותר יש סיכוי להתחבר ליהדות. ואם לא ניתן להגיע ליהדות דרך השכל, הרי למאות, אלפי ואולי מיליוני יהודים שכלתניים ומנותקים, אין שום סיכוי להתחבר.

חזרנו מהסמינר נחושים לקבל על עצמנו בשלמות עול תורה ומצוות, וביתנו הפך בעצם להיות בית דתי לכל דבר.

השלמתי את כל לימודיי במהלך קיץ 1983 והוצעה לי האפשרות להמשיך קריירה אקדמית באוניברסיטת בר-אילן, בתנאי שאביא למחלקה תחום חדש שלא עסקו בו עד אז. לצורך כך נדרשתי לנסוע לארה"ב להשתלמות פוסט-דוקטוראלית באחת מקבוצות המחקר המובילות בתחום החדש שבו אבחר.

השילוב של דוקטורט בכימיה אורגנית פיסיקלית ולימודי ההנדסה הכימית הביאו אותי לבחור באלקטרוכימיה - תחום חדש לחלוטין אז באוניברסיטת בר-אילן.

קיבלתי הצעה מפתה ומחמיאה מגדול האלקטרוכימאים דאז, (ואולי עד היום), הפרופסור היהודי אלן ברד מאוניברסיטת טקסס באוסטין. בעודי נתון בהכנות קדחתניות לנסיעה, התברר לי שטקסס היא מדבר מבחינה יהודית. הייתי אמור לנסוע עם ילדים שצריכים להתחיל בית ספר - ואין שם בית ספר יהודי. להגיע לשם עם משפחה שרק התחילה לשמור תורה ומצוות - האם לא מדובר באיבוד לדעת רוחני?

החלטתי בלב כבד לוותר על כך, ולשאת בתוצאות המקצועיות הצפויות.

למחרת היום שבו ויתרתי, הגיע מברק מקליבלנד, אוהיו, מפרופסור ארנסט ייגר, מספר שניים באלקטרוכימיה בעולם, המזמין אותי לעבוד איתו – תגובה מאוחרת על מכתב בקשה ששלחתי לו חודשים רבים לפני כן.

בירור קצר העלה, שבניגוד לטקסס, קליבלנד היא עיר ואם בישראל, מקום מושבה של ישיבת "טלז" המפורסמת המוקפת בכמה קהילות יהודיות חמות. מובן שקפצתי על המציאה, ובסתיו 1983, שבועות ספורים לפני ראש השנה תשמ"ד, מצאנו עצמנו בקליבלנד - בפרק חדש ומרתק בחיי משפחתנו.

היינו שנתיים בקליבלנד. הייתה זו תקופת בנייה חשובה ביותר למשפחה שלנו מכל הבחינות. מבחינה מקצועית השגתי את המטרה ויכולתי להתחיל קריירה אקדמית, (משאת נפשם של הורי שלא זכו להשלים את השכלתם עקב השואה), ומבחינה רוחנית זכינו לסיעתא דשמיא רבה.

הקהילה היהודית בקליבלנד היא חזקה וחמה. יחד איתנו הגיע לקהילה רב צעיר ומלא אמביציה שהעלה פלאים את רמת לימוד התורה בקהילה הזו. היינו מוקפים ביהודים חמים ששמחו לארח ולהרעיף חום על המשפחה הצעירה מארץ הקודש. חלק מרשים מחברי הקהילות הדתיות האמריקאיות היו בעלי תשובה, אנשי מקצועות חופשיים: רופאים, מהנדסים ועורכי דין שהגיעו למסקנה שאליה אנו הגענו, שהיהדות היא אמת מחייבת. הילדים השתלבו היטב בבית הספר היהודי שאותו ניהל הרב נחום דסלר זצ"ל, בנו של בעל ה"מכתב מאליהו", הרב אליהו דסלר זצ"ל.

אשתי השתלבה באותו בית ספר כמורה וזכתה לעבוד במחיצתה של אישה דגולה, מנהלת הסמינר - אלמנתו של הרב ברוך סורוצקין זצ"ל, ראש ישיבת "טלז". במשך כל תקופת שהותנו שם הייתי מחובר לאברכים מישיבת "טלז". שם בקליבלנד התחברתי לשיעורי "הדף היומי" המלווים אותי מאז עשרות בשנים באופן עקבי ובלתי מתפשר.

מקליבלנד חזרנו לאחר כשנתיים, בסתיו 1985, כמשפחה חרדית, והתמקמנו ברמת גן. התחלתי קריירה אקדמית מאתגרת ומייגעת באוניברסיטת בר אילן, והקמתי את הקבוצה לאלקטרוכימיה.

היה לנו ברור שעלינו לעבור מרמת גן לסביבה דתית כלבבנו, והתחברנו למושב השיתופי "מתתיהו" בחבל בנימין. הכל היה מוכן למעבר, אך לפני כן הגענו לשם לחג השבועות תשמ"ו. לא יצאנו מהחג ברוממות רוח כפי שקיווינו, והגענו למסקנה שהמקום לא מתאים לנו.

שברנו לבני ברק. הייתה לנו סיעתא דשמיא מדהימה במציאת דירה ובמעבר חלק. לאחר תשעה באב תשמ"ו יכולתי להביא את אשתי הישר מבית החולים ליולדות עם בתנו החדשה, אורית, לדירה החדשה בבני ברק. מכאן ואילך חיינו התנהלו באינטנסיביות הולכת וגוברת. שלחנו את ילדינו לתלמודי תורה ולרשת החינוך של "בית יעקב". במקביל לעבודתי האקדמית התובענית, הטובענית והמתישה, הצלחתי להשתלב גם בלימודי תורה סדירים בישיבת "נתיבות עולם". לא היה לי לרגע תסכול על כך שכל ילדי מקבלים חינוך תורני טהור ואין להם סיכוי ללכת בדרכי האקדמית. חינוך הילדים במערכת התורנית היה אתגר אדיר. מדובר בלימוד קשה ודורש, הילדים צריכים לעמוד בעומס רב הן בלימודים והן בהקפדה על שמירת תורה ומצוות ברמה גבוהה מאד. שנות ילדותם ונעוריהם הדירו הרבה שינה מעינינו. ב"ה הם גדלו לבני תורה. מפעל חייה של אשתי, תוך שהיא עובדת במשרה מלאה בתפקיד מנהלי באוניברסיטת בר אילן, היה אימוצן של שלוש ילדות וחינוך כל ילדינו ליראת שמים ולאהבת תורה וחסד.

במקביל המשכתי, ואני עדיין ממשיך, את הקריירה האקדמית. הייתה לי סיעתא דשמיא רבה בהתפתחות המקצועית. הקמתי קבוצת מחקר לתפארת מדינת ישראל, והפכתי להיות מדען מוכר היטב בארץ ובעולם בתחומי כימיה פיסיקלית, אלקטרוכימיה ומחקרי אנרגיה.

ילדינו נישאו והקימו כולם בתים לתפארת. אני גאה מאד בכך ששני בני וארבעת חתני הם אברכים הלומדים במקומות לימוד התורה מהטובים בבני ברק, ושאני יכול לעזור להם ולתמוך בהם. עם כל עברי הצבאי (רב סרן במיל' ושירות מילואים אינטנסיבי עד היותי בן 46 כקצין סיור בגדוד שריון), אין לי שום ייסורי מצפון על כך שבני וחתני המשיכו ברצף לימוד התורה תוך דילוג על שירות צבאי. לעניות דעתי, במצב הרוחני של כלל ישראל בעת הזאת, אין שירות לאומי ביטחוני טוב יותר שאפשר להעניק לעם ישראל מאשר לימוד תורה אמיתי, עקבי ובלתי מתפשר.

אני ממשיך לדהור בצירים של תורה ומדע תוך שמחה רבה עם ההשלמה ההדדית של שני האפיקים הללו. המדע המודרני הוא הכלי היפה ביותר של האנושות להתפעל מבורא עולם, ותורת ישראל היא הכלי היחיד להתחבר אליו. ואני זוכה לא פעם גם בזכות של קירוב רחוקים - לקרב את בני ישראל הרחוקים לאביהם שבשמים ובכך להחזיר עטרה לישנה בכל המקומות שבהם יש נפש יהודית הומייה. וזוהי שירת "התקווה" האמיתית של כולנו!

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.